מוצב נחל עוז-מינכן TAKE 2.

4 במאי

זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 17 בספט׳

מוצב נחל עוז-מינכן

TAKE 2

סיפור בהמשכים.

זה לא סביר הרי שאהיה במפגשים עם קהילה ולא אקיים איתם שיחה או הרצאה. מאז שנעלמת אני מדברת המון עם קהלים. זה אולי הדבר שהכי יפתיע אותך שהפכתי לכזו, שכן בהיותך, הצורך הזה לא היה קיים בי – היה לי הכל בעולם של אז וכלל לא דיברתי מול קהל. אולי זה ניסיון מועט למלא את הואקום, שכן חלל נותר חלל לתמיד.

באותו היום נפגשנו הן עם תלמידי תיכון, ברובם יהודיים, והן עם ישראלים השייכים לקהילה היהודית שהוזמנו מבעוד מועד לערב המיוחד הזה.

גם כשאני מדברת מול מאות אנשים, תמיד אחפש כמה עיניים להיאחז בהן בקהל בניסיון לתת תחושה לקהל שאני מדברת רק עם המאזין הבודד לשיחה אישית. הפעם היו אלו אנשי הצללים שצדו עיני. אלו שבלי משים לב עסוקים באבטחה ובהגנה על כולנו. אם לא היו מגלים לי שמסתובבים כאלו ברחבי העולם, לא הייתי מבחינה בהם בכלל. על כל פנים, צדו את עיני דווקא עיניהם של אנשי הצללים. באולם סגור די פשוט להבין מי הם; צעירים, חסונים, חתיכים ורואים להם מיד בעיניים שעברו חתיכת צבא. איכשהו מאז קל לי יותר לזהות את אלו שנושאים בליבם מסע חיים מורכב.

כתמיד במפגשים, חיכיתי לשלב השאלות. לקח להם רגע עד שהבחור שאל אותי אם אני חושבת או ממליצה על דרך מיטיבית להתמודד עם מה שאני ואנחנו עוברים.

בתמורה אמרתי לו שאני לא מורת דרך ואין לי שום ניסיון מלבד הניסיון העגום שלי וגם שיתפתי שהשכול לימד אותי בכאב, עד כמה נכון המשפט, כאב=כל אחד בדרכו. אין תורה אחת ואין דרך אחת. כל אחד ומסלול חייו. בדרכו, בזמנו.

באותה נשימה עניתי לו שמה שעובד עבורי אלו שניים – האחד, זה להסתכל עמוק עמוק בלבן של העיניים לכאב ולתת לו להיות. לחבק אותו עם כל הכאב החורך שבו, לא לנסות לברוח ממנו או להדחיק או לסגור או לנעול, להושיב אותו ממש לידיי וככה להישרף ממנו כי זה מה שזה – שורף וחורך. אין לי יותר בת בכורה. להורה זה דבר בלתי בלתי נסבל. וממש ביד השנייה לזכור ולהזכיר שרוח האדם תמיד היתה ותמיד תיהיה גדולה מכל מכשול. ולאדם לתמיד תיהיה חירות ודרור למחשבות שלו ולדרך ההסתכלות שלו על העולם. החירות עדיין קיימת בי ומניעה אותי קדימה. אני חייבת אותה לעצמי, לאבא, לילדים החיים ולילדה המתה. מרגישה שכל אחד מאיתנו נושא אחד לשני עיניים ובוחן את פועלו של השני בניסיון לתת כתף, להרים, לעודד וגם לאפשר לשהות במצולות כשצריך, הגם שזה מפחיד. אבל הנפש שלנו, גדולה מהחיים – תראה את זה לאורך כל ההיסטוריה מאיזה מצבים איומים אנשים צמחו.

שיתפתי אותו שאני מקפידה לטפל בעצמי ממש מן ההתחלה ובריחה או הדחקה עבורי היא לא אופציה ושוב סיכמתי – שכל אחד בדרכו ובזמנו.

למחרת יצא לנו לקשקש קצת עם חלקם והבנתי את הרקעים של חלקם. יוצאי סיירות, מאות ימי מילואים, עשרות מבצעים ומלחמות וגרמניה אחת שהם זקוקים לה כדי לארגן חיים מחדש. זקוקים לשקט וליופי שבה, לנחת הרוח, לבנייה. לעיתים זה כנראה מסובך מידי לעשות את כל הארגון מחדש הזה כשאתה בסיר הלחץ הישראלי.

היה לי עצוב שהם צריכים להתרחק מהארץ ובאותה נשימה ממש הבנתי אותם. הם חברה כל כך מובחרים שהייתי שמחה לראות אותם תופסים עמדות מפתח, מובילים ומנהיגים במדינה שלנו. אבל לא. אולי לא הגיעה שעתם ואולי זו סתם פנטזיה אישית שזה יקרה.

מה שחשוב הוא שלעולם נזכור, שלחברה המובחרים האלו מדינת ישראל חייבת ה-כ-ל, ה-כ-ל. הם הגנו עלינו ימים ולילות, עזבו בתים, נשים וילדים, עבודות ומשפחה, ראו מראות איומים, איבדו בני משפחה, פקודים וחברים ועכשיו מה? אם יכולתי, הייתי פורסת לפניהם יום יום שעה שעה שטיח אדום של תודה.