מיציתי.

נועם שבת.

מיציתי.

תשמעי ילדונת. מיציתי מזמן. הכל.

מלחמות. גלי צונמי גבוהים במיוחד המתקרבים ובולעים אותי בתצורתם של חגים, ימי זכרון וימי הולדת שעתידים להתחיל בקרוב ולהסתיים באוקטובר, להחזיק חיים כל הזמן, ללמוד לחיות בעולם מפוצל – זה שמחזיק כל הזמן כאב פנימי שלא יכולים לראות וזה שמשתדל לחייך ולספר לעצמו ולסביבה למה אפשר.

השבוע יותר מתמיד רעות קליין הנהדרת כל כך הסבירה לי את שאני:

אני מרגישה

את השתיקה

יושבת לי בלסת

לרגעים רוצה

להילחם בה

כשאני מנסה

להפר אותה

היא ננעלת.

ובינתיים ילדונת, בזמן שקשה לדבר, אכתוב לך, מה שהכי פחות מכאיב ואולי הכי ממלא הן המילים על המרכז לשירות ציבורי ועל הנוער המתוק כאן.

אז את שומעת?

למרות שכל המפגשים וההרצאות והתוכניות בוטלו החודש, בכל זאת מכינה אחת אמיצה במיוחד שמתנדבת בבוקר ומקשיבה להרצאות בערב הזמינה אותי, וכך קרה, שיצא לנו לשוחח. החלק שאני הכי אוהבת במפגשים הוא החלק של השאלות. אני אוהבת לראות את העיניים שלהם נדלקות ואת המוח שלהם חושב. בכנות נועמיק, הצעירים האלו נותנים לי כוח.

היה שם איזה בחור מתוק, שיער חצי מקורזל, כיפה על הראש סנדלים עם גרביים, ישב מולי ושאל – תגידי, למה את עושה את כל זה? למה להמשיך ולחיות כאן? לא יותר נכון לרדת מהארץ? הבת שלך נהרגה במיגונית בנחל עוז, המדינה הפרה את החוזה מולך ואת בונה עתיד. למה בכלל?

עניתי לו בכנות אמיתית שכמו כל דבר מאז השבת הארורה ההיא הכל מתקיים אצלי בשני קולות, במשיכת חבל לא נגמרת – גם שונאת וגם אוהבת, גם מרגישה בדידות איומה וגם מרגישה מוקפת אהבה, גם שונאת את הארץ הזו (עוד יותר) וגם אוהבת אותה (הרבה הרבה יותר) – גם מעמיקה שורשים וגם מצמיחה ענפים והאמת היא עניתי לו....ב 7.10 כשהמדינה נעלמה לגמרי וקרסה לתוך עצמה – על כל מוסדותיה, חלקיה, נדבכיה, משרדיה ונותרנו לבד לבד, מחפשים את הילדה – מלאך שלנו בתוך התופת, הבנתי שאני ושכמותי (הרוב, לא כולם) שמטנו אותה לפני המון שנים והלכנו לעשות לבתנו.

הלכתי לעשות לביתי – עבדתי בשוק הפרטי, הרווחתי טוב, עסקתי בעצמי, אז למי אוכל לבוא בטענות חוץ מלעצמי? הרי המדינה לא קרסה ברגע אחד. היא קרסה בתהליך פיחות זוחל לאורך שנים. ואז ברגע האמת, קיבלנו תמונת מראה למוסדות שקורסים לתוך עצמם ומתקשים לתפקד – בדיוק ברגע שצריך אותם. נכון, לא כולם, לא בכל מקום, היו מקומות מעולים ממש ממש שתפקדו בצורה יוצאת דופן, היו מקומות שלקחו אחריות, אבל במקרה הפרטי מאוד שלנו – לא היה כלום מוסדי.

מה כן היה? היה עם. לואקום הזה נולד עם. עם הפלא. עם שהוא תמיד התקווה כי תמיד תמיד יהיה שם מישהי או מישהו שבלי מילים יקום ויעשה. בלי שמבקשים, פשוט עושה. וכשיש כזה עם סביבך, לא קמים ועוזבים.

וזו הסיבה השלישית שאני נשארת כאן, אמרתי לו, ופועלת לטובת הקמת המרכז לשירות הציבורי, המרכז שעוסק ובונה אתוס חדש ומספר סיפור חדש על מי אנחנו ואיזה אזרחים אנחנו רוצים להיות ואיך אנחנו לוקחים חלק ושותפות ומפשילים שרוולים ומשתלבים בדרך זו אחרת בלהיות חלק מהארץ הזו. בעשייה. לא בהפגנות או בלכתוב ברשתות (שזה גם חשוב). בעשייה ממש. כל אחד בדרכו הייחודית. ואם כל זה יקרה ויום אחד אתם הצעירים תשתלבו בשירות הציבורי אז אולי אולי כשיבוא עלינו שוב ה 7.10 (ויבוא), זה ייראה אחרת. ואולי נרגיש אזרחים ראויים, כאלו שיש להם על מי לסמוך.

הסיבה השנייה היא, שאיכשהו אני צריכה לשרוד. יש כאן את אבא והילדים ובית וכדאי שאני אשרוד. ואיכשהו במציאות הזו בה הכל אני רואה דרך מסך כבד ומפולטר של מה הם החיים האלו בכלל, הפעילות הזו עוזרת לי לשרוד. ובכל פעם שאומרים לי תודה שאתם עוסקים בבניה בשבר הכי גדול שלכם או איזו השראה את או אצילית או כל מיני מילים כאלו מוזרות, אני מהנהנת בשקט, (כי כבר למדתי להימנע מלהגיד את המחשבות שלי בקול – הן מפחידות המון פעמים או מביכות או מייצרות קושי) ובלב אני אומרת אני רק שורדת. רק שורדת. ומישהי סיפרה לי פעם שלהתחיל מלשרוד זה טוב, אולי בהמשך תגיע גם משמעות והנאה.

והסיבה הראשונה זו נועם – כי היא המצפן. המצפן, המכוון, המגדלור, השביל והדרך. היא היא, שהיתה ילדה קטנה עם חלומות גדולים, היא היא שכתבה לה במחברת "גם אני האזרחית הקטנה יכולה לעשות שינוי גדול", היא היא שהבינה כל כך הרבה דברים בזמן שאני לא ממש רציתי להקשיב, היא היא שמקימה אותי בבוקר כשהחזה שלי כבר לא יכול לעמוד בכאבים ולוחשת לי באוזן "ממיש – תנסי לעשות את המקסימום שלך היום, את יודעת לבנות עתיד. אנשים עסוקים בכאן ועכשיו, ממיש בבקשה תתמקדי בעתיד אפילו שאת בכלל לא מצליחה לראות אותו. זה ייקח שנים, צעדים קטנים אבל את חייבת לדבר עם הנוער – הם נפלאים, יש על מה לבנות, את תראי ממיש היא לוחשת לי".

הוא העלה חיוך מתוק בסוף התשובה. חיכיתי עוד רגע ושאלתי אותו, תגיד ומה ההורים שלך אומרים לך? לעזוב? להישאר? במה לעסוק? איפה לשרת – ואז כמקהלה כמעט אחידה (אני רגילה לזה כי זה כבר ממש חוזר על עצמו במפגשים השונים) הם אומרים, תעשו מה שמתאים לכם ותיהיו מאושרים ולכו אחרי הלב שלכם, אבל תלכו ל- 8200 ותעשו אחר כך כסף. אמרתי לו שהוא בא לי בול בזמן כי יש לי שקף כזה "הורים לא להרוס – זו המדינה של כולנו" וצריכים אנשים טובים טובים בשירות הציבורי – כי איפה אם לא בשירות הציבורי משפיעים על החיים של כולנו? בכבישים, בבריאות, בביטוח לאומי, במס הכנסה, בתברואה, במס רכוש (עכשיו זה רץ חזק), ברשיונות הנהיגה שאתם מקבלים, בכל פינה. אז בבקשה הורים לא להרוס. להיפך, תצטרפו אלינו – יש מלא דרכים לקחת חלק.

אני אוהבת את החלק של השאלות ילדונת – נוצר שם דיאלוג ואינטימיות ומחשבה וחיבוק. בהרצאה הזו נשאלתי שתי שאלות חדשות שלא נשאלתי מעולם. הן היו חזקות במיוחד ושלחו אותי לחשוב.

אספר לך עליהן בפעם אחרת.

מעניין נועמיק מתי יתחדשו ההרצאות והמפגשים והפעילויות והתוכניות והסמינרים וההאקאתונים? את יודעת משם להגיד משהו?

אהבת חיי הנצחית, אם היית יודעת כמה זה בלתי אפשרי לחיות כאן בלעדייך.

ואיזה מצפן שאת.

קיבנימט נועם. קיבינימט.

קישור לפוסט