מספיק משפט אחד.

נועם שבת,

מספיק משפט אחד.

ילודנת שומעת? חזרתי לבשל.

מאז שנעלמת, הנפש איבדה כיון ומאז כולנו מנסים, כל אחד בדרכו, איכשהו למצוא לה את הדרך. לעיתים רואים כיון, לעיתים התנגשות חזיתית בקיר. על כל פנים, יש איזה טרנד כזה, שאותו לא הכרתי מספיק, בשם רכיבה טיפולית. הסבירו לי מה רכיבה טיפולית עושה והגדילו לעשות ולספר לי שהסוס יודע לקרוא את שאנחנו בני האדם מרגישים גם אם עומדים במרחק עשרה מטרים ממנו. האמת ילדונת, שלא ממש העמקתי בנושא, אבל רכיבה טיפולית היה הדבר היחיד שיוביק הסכימה לנסות והלכתי איתה. היא תני לה רק לרכוב ולחבק סוסים. מינימום דיבורים, מקסימום התמזגות עם החיה היפה הזו.

בכל מקרה באחד המפגשים, המדריכה, שהיתה בעצמה בגובה של סוס (זה די שוס למצוא מטפלת

סוסים בגובה של סוס), הזמינה אותי לראות אותה רוכבת. היא ביקשה ממני לעמוד במרכז החווה ויוביק במעגלים סחור סחור מסחררת לי את הראש. באיזשהו שלב היא חילקה ליוביק ולי קלפים וכל אחת היתה צריכה לענות על השאלה שנשאלנו בקלף. הכל ריגש אותי בתשובות שלה נועמצוק. האחות הקטנה הזו שלך, זו שחוזרת ואומרת שעבורה את תמיד האחות הגדולה הכי הכי הכי שיש – שהגנת עליה, שדאגת לה, שאהבת אותה, שפינקת אותה – זהו, זו תמונת המציאות שהיא בנתה לה ממך, נדרשה לענות על קלף האוכל. איזה מאכלים היא אוהבת שמכינים לה? בתגובה היא ענתה שזה לא משנה לה באמת, אבל כשאמא חזרה לבשל היא ידעה שיהיה בסדר. שהמשפחה שלה תחזור להיות משפחה.

את יודעת ילדונת, אני שמה לב, שבכל המקומות הכי הכי קשים ומורכבים – אשמה, כעס, דבק משפחתי וכזה, מספיק משפט אחד מפלח מאחד מהאחים שלך, המשנה את החיים. איכשהו מכולם, רק החבורה העליזה הזו מצליחה פעם ב... לזרוק משפט משנה חיים, משפט אחד קטן אליו ככל הנראה לא התכוונו, אך כזה שמצליח להזיז אותי ממקום שננעל למקום שמתחיל לזוז.

מאז אותו משפט שלה, חזרתי לבשל באמת. הבנתי בלב כמה הבישול שלי הוא סמל עבורה לאהבה, להזנה, למשפחה, ולימים הבנתי כמה הוא סמל גם לשניים האחרים. מאז שאני מעמידה סירים וארוחות שישי רמת ההפתעה וההתפעלות מהאירוע לא נרגעת והמתוקים האלו מתהלכים פה כאילו זכו במפעל הפיס. הם אפילו אומרים שאוכל שרוף טעים להם מעת לעת. זה עדיף על אוכל של שכנים נפלאים, העיקר שיהיה שלי.

מאז אני מבשלת ומשקיעה, מבשלת ובוכה, מבשלת ומכריחה את עצמי, מבשלת ושמחה שהם...

מבשלת ונכרכת - על מה שהיה ועל מה שלא יהיה, על געגועים צורבים לארוחות שישי שבישלת, על קינוחים שאפית, על מטבח הומה נועם, על תכנוני הארוחות שלך, על צילחותים מפוארים, על דיוק, על הקפדה, על אכילה מסירים, על טיקטוקים מעל כיריים עמוסים, על מאפים, על עוגות שמרים, על עוגות מקושטות, על "ממיש היום אני נוסעת למאירה ללמוד להכין קובה", על מה לא.

מבשלת ובוכה, מבשלת ומכריחה את עצמי, מבשלת ושמחה שהם...מבשלת ונכרכת כי מאז שאמא חזרה לבשל, אני יודעת שאנחנו ניהיה בסדר.

לכי תביני נועמצ'וק מה זה להיות בסדר.

לעיתים מספיק משפט אחד, מהאדם הנכון שיגרום לך לזוז.

קישור לפוסט