שפת הגוף, היא שפת הסימנים?

נועם שבת

שפת הגוף, היא היא שפת הסימנים?

מסתבר.

ילדונת, משהו כמו חודשיים מזמזמים סביבי הזבובים על איזו מלחמה ברקע ואותי לא מעניין דבר. משתבללת בעולמי, עד הלילה ההוא, כשבוע לפני תחילת המלחמה עם אירן בו התעוררתי בבעתה נוטפת זעה והבנתי שבקרוב תחל המלחמה. כמה ימים לאחר אותו חלום כשמישהו שכל כך אהבת סתם בא לביקור פתע, לתת חיבוק לשמוע מה נשמע – הדמעות נשרו ממני כמו מפל ואני, שאוהבת לבכות לבד – הבנתי שהמלחמה תתחיל בקרוב. כשהאוויר חזר להחליק לי חלק בגרון וחזרתי לנשום

נקי, הבנתי שאבא והאחים שלך יספיקו לטוס לפני שיסגרו את השמים וירדה ממני תחושת הדאגה – לא צריכה לדאוג לך ולא להם ויהיו לי ימים של שקט בתוך מלחמה.

רק במלחמה הארורה הכי שהיתה, לא הקשבתי לגוף שאמר גם אמר ממש יומיים קודם ב 5.10.2023. לא הבנתי.

שמתי לב ילדונת, שמלחמות מחיות אותי. כך כתבתי בהודעת תגובה לכל מי שהתעניין בשלומי. כתבתי שאני בטוב, בפוקוס ויודעת שבסיומה תגיע הצלילה המוכרת כל כך. אמנם מלחמות זה דבר נורא ואכזר אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, אותי הן מחיות, בשנתיים ומשהו האלו. בשבריר שניה מוזרק מזרק האדרנלין מרגע שהכל מתחיל וזה מחזיק בשיא החדות כלפי מי שאני אחראית עליו. מי בקרקע ומי בעליונים. שקט ניהיה סביבי, מיסוך החיים נעלם ומתקיים שקט של צלילה במים עמוקים וכחולים.

בשקט אפשר לדבר, בשקט. ואולי יותר מכל הימים אני מצליחה לדבר איתך בשקט הזה – לדמיין אותך, לדבר איתך, כמעט לחוש אותך, כמעט לחבק אותך – בדמיוני. בזמן שאצלי שקט, אותך אני מרגישה עובדת ומתאמצת. שאת חלק מהדבר המופרע הזה המתקיים בכדור הארץ, רק מלמעלה. כאילו לא עשית מספיק כאן, שלא לומר מעל ומעבר, עכשיו את מלמעלה, אוחזת ידיים עם חברייך החדשים ומכוונת משם, את מי שצריך מכאן, לפעול ולדייק. צבא שמיים.

אני מדמיינת שאם הייתי מספרת לך את כל אלו בהיותך, היית צוחקת עליי כל כך ומצרפת לצחוק הזה את האחים שלך ואת בולו ויחד הייתם עושים חגיגה מהאמא הזאת שלכם. אך באותה נשימה אין סיכוי שפעם מזמן, בחיי הקודמים הייתי בודה לך כאלו בדיונות.

מאז שנעלמת ילדה שלי הגוף מדבר כל הזמן. הוא בטוח דיבר גם קודם אבל מיעטתי להקשיב לו בבהירות המתבקשת. הייתי עסוקה בלמצוא הסברים הגיוניים ומדעים ללא מעט דברים מבלי להבין שהגוף מבין ראשון, הרבה לפני הראש. הוא הבין ראשון שתיהיה מלחמה, הוא הבין ראשון שלא תשרדי את התופת, הוא הבין ראשון שהחיים שהכרנו הסתיימו. הוא הבין ראשון שאנחנו נמצא את הדרך, הוא הבין ראשון שלאחים שלך יהיו חיים טובים, הוא מבין ראשון שאפול ואקום ואפול ואקום, הוא הבין ראשון שאני זקוקה לזמן – להרבה הרבה זמן, הוא הבין ראשון שאהיה בהקשבה למסע החדש והאכזרי שנכפה עלינו, הוא מבין ראשון שכשאני צוללת לעמוקים אדע לצאת משם, לאט, בזמן שלי, בדרך שלי, אבל אדע. הוא מבין עוד כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לכתוב כאן כי הם קשורים לאנשים אחרים ולא ביקשתי את רשותם, אבל הוא מבין – הרבה הרבה לפני שאני מבינה. והכי הוא מבין שאת ואני זה לנצח נצחים בכל דרך, בכל תצורה, לתמיד ואולי בגלל זה הוא אוהב זמן מלחמה כי בזמן הזה לך ולי יש שקט. שקט להתחבר עוד יותר מקרוב מכל יום המחובר ממילא.

להקשיב לגוף זו תרגולת טריקית, אבל זו תרגולת. אם ארשה לעצמי לצטט בלי רשות, אך עם הדהוד את מילותיו של Daniel Oz , "רגש הוא קודם כול חוויה גופנית. הוא מופיע כלחץ, ככיווץ, כחום, ככבדות, כרעד, כדחף. כבחילה, כמחנק כ... והוא קורה בגוף לפני שהוא מקבל מילים. כשהוא עולה, הוא מערער. לא בגלל שהוא בהכרח כואב, אלא בגלל שהוא מוציא אותנו מאיזון מוכר. הוא מפריע לרצף. הוא תובע תשומת לב. הוא מצמצם את תחושת השליטה שלנו על עצמנו.

כאן מתרחש דבר מכריע. ברגע שרגש עולה, רובנו לא פוגשים אותו. אנחנו פוגשים את התגובה שלנו אליו. אנחנו מתחילים לחשוב, להסביר, לנתח, להצדיק, להאשים, להרגיע, להפעיל תובנות רוחניות, להפעיל שכל. לפעמים אנחנו פועלים, לפעמים מתפרצים, לפעמים מתנתקים. כל אלה אינן טעויות אופי אלא תנועות הישרדות. הן נועדו להחזיר לנו תחושת שליטה במקום שבו משהו בפנים מרגיש חסר אחיזה.

הקושי האמיתי איננו הרגש עצמו. הקושי הוא להישאר עם חוויה פנימית שאין לנו עליה שליטה מיידית. עבור רבים מאיתנו, להרגיש בלי לפעול נחווה כסכנה. לא סכנה פיזית, אלא סכנה נפשית. תחושה שאם נישאר עם זה, משהו יתפרק. שלא נעמוד בזה. שלא יהיה מי שיחזיק. הרגש, כשהוא מקבל רשות להיות, מפסיק להפעיל אותנו. לא כי הוא נעלם, אלא כי הוא כבר לא נחסם ולא צריך לצעוק. מה שמפעיל אותנו באמת הוא המאבק. ההימנעות. הניסיון לשלוט. כשזה נפסק, משהו במערכת נרגע מבפנים .אחריות רגשית היא מיומנות הדורשת אימון ונדמה שאנו חוצבים אותה יש מאין. בהסכמה לשאת את החיסרון, את התהום, בלי האוטומט של הבהלה למלא את התהום, אנו מסכימים לגלות שיש לה קרקע. הקרקע איננה פתרון חיצוני. היא איננה מחשבה מרגיעה. היא איננה הבטחה שהכול יהיה בסדר. הקרקע היא חוויה גופנית של נוכחות מתמשכת. אני מרגיש, ואני עדיין כאן. אני נושם. אני מחזיק את עצמי מבפנים. שום דבר קטסטרופלי לא קורה".

איזה מזל ילדונת, שהגוף הבין ממש מהרגע הראשון שהאימון הזה להרגיש ולהקשיב הקשבה יתרה למתקיים ברגע הזה, הוא הוא זה שייתן לי כוחות, יעמיק בי שורשים ויצמיח ענפים חדשים, למרות ועל אף כל המחירים הרבים רבים.

את יודעת ילדה, האימון הזה נותן מקום לכל הרגשות להגיע ולהיות – גם לאלו הנעימים והטובים, אלו מפעם מלאי האהבה והשמחה. אמנם הם מבקרים לעיתים רחוקות מידי, אבל כשהם מגיעים אני מושיבה אותם אחר כבוד על כיסא המלך ונותנת גם להם לחולל בי את מה שהנשמה זקוקה לה כל כך – לשמוח ולאהוב מחדש, לנשום את הטבע שאף פעם לא מאכזב, לתת מקום לתנועה המתחוללת כל הזמן ולאפשר לעצמי להיות בכל הקשת.

ועכשיו מלחמה. וגם היא משנה צורה. והשקט הולך ונעלם ומביא איתו את נאקת הכאב והגעגוע, ושוב הגוף יודע.

שפת הגוף, היא היא שפת הסימנים?

כל השבוע הרמתי עיניים לשמיים, לחפש אותך אי שם ומרגישה שגם את ואתם צוחקים מלמעלה...לא נמאס לכם כבר ממלחמות?

מעניין מתי הגוף יביא סימן שיבואו ימים של שקט. לכולם.

לפוסט בפייסבוק