מספרים עגולים.
נועם שבת.
מספרים עגולים.
על דוכן הדובדבנים פגש אותי ר' בעיניים מרחמות (מכוונות טובות ולב אוהב) ואמר; "בטח היומיים האחרונים היו לך קשים נורא". בפליאה שאלתי אותו מה פספסתי, כלומר לא בדיוק הבנתי במה מדובר והוא אמר ששלשום היה היום ה-1000 וזה בטח קשה נורא, ובתשובה שאלתי אותו במה שונה היום ה- 298, 853, 369, 1000, 1078 – כל יום הוא יום מייסר, כואב ומכאיב מחדש, אז מה זה משנה אם שלשום היה היום ה- 1000. זה לעם עניתי, לכל מי שמסביב שלא חי את דרך הייסורים היומיומית הזו. ברוך השם.
אנשים אוהבים מספרים עגולים. יש בהם עוצמה בעגולים האלו. והאמת, טוב שיש כאלו. אלו ימים יותר עוטפים, בהם אנשים יותר מתעניינים, יותר שמים לב ויותר מחבקים. ימים של עוצמה, ימים שאנשים רוצים להניע שינוי.
למחרת, הכל חזר למסלולו, חוץ מהמסלול שלי ושלך – שלך הופסק ושלי? חסר מסלול, כזה שנע בין העליונים והתחתונים – תלוי באיזו שעה ביום תופסים אותי.
לי יש רק את קו פרשת המים – החיים של לפני והחיים של אחרי, הסברתי. מאז הכל מרגיש כמו יום אחד ארוך החוזר על עצמו בלופ בלתי נגמר.
לפני 1004 ימים ילדתי אהובתי היתה הפעם האחרונה שחיבקתי אותך חזק. שהתחבקנו שתינו. הסעתי אותך לאוגדת עזה להתחייל לבסיס נחל עוז. התחבקנו חזק, את הלכת מרוגשת ומלאת גאווה למלא את משימת השירות ואני חזרתי הביתה עם מועקה. לא מסוג המועקות שהסבירו לי שהמוות ידפוק בדלת בצורה כה אכזרית בדיוק יומיים אחר כך. מסוג המועקות שסתם לא נותנים להן חשיבות ומחכים שיעברו.
לפני 1004 ימים לא ראיתי את המוות אורב לך ולנו מעבר לפינה. גם לא בכל הימים שלפני. לא בימים ולא בשנים. להיפך. במקרה שלך הרגשתי מרחפת, הרגשתי שלך - לא צריך לדאוג. את ידעת להסתדר בעולם. הכל ידעת לעשות לבד. הכל עשית לבד. מן עצמאות כזו טרם זמנה. ילדה גדולה עם נפש של אישה גדולה. ואחראית. שיאאלה שלך כמה אחראית היית. להכל דאגת, מ א'-ת'. הכל. והשכל שלך והתבונה והיופי והקסם – את תסדרי בעולם. אז לא דאגתי. ובכל שנותייך הייתי מתפללת שישמור לי על הילדים, אבל לא הרגשתי שמשהו רע יקרה לך. להיפך, דמיינתי את החופה שלך, את חדר הלידה שלך ואת הילדים היפים שהיו אמורים להיוולד לך.
אבל המוות היה שם. כל הזמן. כנראה.
חיכה בשקט כל אותן שנים בזמן שחגגת את החיים ואז ארב ולקח, באכזריות שהדעת לא יכולה לתפוס.
לפני 1003 ימים נכנסת לחמ"ל וצפית במסכים. כתבת לחברה שלך "שבא לך למות ושמישהו ידפוק לך כדור בראש" – או שהבנת את גודל האחריות או שנלחצת ממש ממה שקורה שם בגזרה או שזה ביטוי סלנג שכזה שבחרת לכתוב לה בהודעה כשנתקלת בקושי – לא אדע, אבל זה מה שכתבת. וזה מה שקרה למחרת. המוות ארב שם מעבר לפינה בלי שאבין.
והתמונות שעלו השבוע משואת העוטף ביום ההוא הן רק תזכורת, אבל הן לא זזו לרגע ממוחי, הגם שאני מנסה ממש לכבות את הערוץ הזה במוח, תמיד הן שם, איפשהו, אורבות ברגע הכי לא מתאים, אורבות תמיד, פן חלילה אשכח. ביום ה- 1000, 1004, 1037....הן שם, אורבות.
גם סופ"ש אורב לו, מזדחל, בחמישי בשעות הצהריים ואז הוא נותן נוקאוט בשבת, כל שבת, 6:29.
כמו שהמוות ארב לך.
כל שנותר הוא חיבוק דמיוני עם ילדתי אהובתי מחמל נפשי.
זה קשה נורא ילדונת. נורא.
ילדה שנסעה מלאת גאווה להסתער על המשימה
ההמשך ידוע.
תגובות