נוני שומעת?

זיו קורן, צילם איזה 300 אלף תמונות מה- 7.10 והצוות של מרכז פרס לשלום וחדשנות הרים חתיכת

תערוכה - "שבעה באוקטובר". בסה"כ 47 תמונות שלוקחות אותך ל 47m טון משקל על הלב שלך.

אמרתי לאבא ולגולנים שחייבים לנסוע לראות גם אם קשה. בכלל נועמיק, ב- תכף 8 חודשים האלו אנחנו בתוך הקונכייה של עצמינו. אני סגרתי את כל החדשות וההתרעות, לא יכולה לשמוע ולראות ואבא כמו שאת מכירה אותו בולע כל מילה, גם את המאחורה של המאחורה אחרי שהוא מסיים את העמוד של הספורט. קיצר, מפה לשם חוץ ממעט סיפורים וטרגדיות הקפדתי ככל הניתן לא להעמיס עלי עוד טראומות. לא כי אני לא אוהבת או חושבת שזה חשוב אלא כי אני צריכה לשמור על האחים שלך ולא ממש הייתי בחשיפה למה קורה במדינה בכמעט 8 חודשים האלו (אני קצת מחמירה עם עצמי עכשיו).

קיצר, התלבטנו אם ניסע לשם כשתיהיה הרצאה של זיו קורן או סתם מגיעים. אבא אמר נוסעים. נסענו.

47 טון של כובד פלוס קוצר נשימה הובילו אותי די מהר לנשום אויר בחוץ מול הים וככה טנגו של כניסה ויציאה של חייבת לראות - לא מסוגלת יותר לנשום וחוזר חלילה. בסיור הזה ראיתי שם אותך ואת עצמי ואותנו ואת בני הדודים שלך שנלחמו ונלחמים ואת החברים והחברות שלך וקוצר הנשימה ליווה אותי אח"כ 24 שעות. לפחות. ככה זה זה כשמתקרבים ומתרחקים מהטראומה.

היה רגע בזמן שניגשתי לאפרת דובדבני Efrat Duvdevani  המנכ"לית של מרכז פרס וסיפרתי לה בגאווה ובעצב שאני אמא שלך. רציתי ללחוץ לה את היד ולהגיד לה שאצטרך את החשיבה החכמה שלה ל"בדרכי נועם" שאנחנו מרימים. כנראה שהיא מהירת מחשבה ותוך רגעים היא הציעה לי לעמוד מול כולם ולספר עלייך. אני שעוד לא היה לי דופק ממקודם התלבטתי כי היא אמרה עוד 5 דק' ואחרי זיו קורן זיו קורן Ziv Koren  ייתן את הזוית הגאונית שלו למה שאנחנו רואים. היו אלו שברירי שניות שהתייעצתי איתך ואמרת לי אמא קדימה. שאלתי אותך בשביל מה נוני? ענית אמא קדימה, תמצאי כבר משהו חשוב להגיד. נוני, זה היה שבת בוהריים. היו מלא אנשים בקהל וסיפרתי עלייך בגאווה גדולה. עלייך ועל לירי ונעמה. איך 3 חברות ממש יום קודם הצטלמו בנחל עוז מלאות שמחה וגאווה שהן משרתות את המדינה במקום הכי בוער במדינה, 870 מטר מעזה, 3 חברות נאיביות שסומכות שיש מי ששומר ושהמפלצות על הגדר הן לא כאלו נוראיות. כמה תום של 6.10.

וסיפרתי על החלום שלך להיות ראשת ממשלה (יום אחד אני אכתוב עליו) ושאנחנו חייבים אנשים טובים לשירות הציבורי כי משהו לגמרי התקלקל במדינה שלנו והכי חשוב במצב הנוכחי שכל אחד ישאל את עצמו במה הוא טוב ואת החלק הזה שבו יזיז את עצמו ויתרום למען הכלל. יעשה תנועה מאזור הנוחות ויזוז. אין לנו פריוולגיה לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך בחיינו ולתת לעסק לדהות ולהפוך את השואה הזו לסבב בעזה.

אח"כ הצוות המקסים והרגיש העלה אותנו לחדר של פרס שנגע בו אבק כוכבים והבחור מיד דיבר על הספר שפרס כתב "אין מקום לחלומות קטנים". אמרתי לו שקראת את הספר כמה פעמים בחייך ושהיית יורדת במדרגות ומזמזמת לנו, "אין מקום לחלומות קטנים". ההוא נפלה לו הלסת, בכל זאת ילדה. ושאלנו את עצמינו אם גם פרס או כל מי שהגיע לתפקיד מוביל חלם חלום גדול כשהיה קטן.

וככה נוני, מלתכנן את ההיפך קרה ההיפך ונדמה שכבר אין מקום לצירופי מקרים כי כנראה שאת מסתובבת בינינו ומחברת נקודות, ולבקשתך עמדתי מול קהל מהרגע לרגע לספר קצת עלייך ולהתפלל שיחזירו את החטופים ואח"כ המשכתי להתעסק עם הסדרת הדופק שלי בזמן שבוקא ויואבי ומיכ ועוף ואיתמר קפצו לבקר כי הם אמרו שהם חייבים קצת ממך.

זו תערוכת חובה מחייבת לכל אזרח.ית מהארץ ומהעולם, כי אין לנו פריוולגיה שלא.

לפוסט בפייסבוק