נועם זכתה לאהוב ולהיות נאהבת.
נועם זכתה לאהוב ולהיות נאהבת.
פעמיים.
2 אהבות גדולות.
בדרך בין לבין.
בפעם הראשונה שנשבר לה הלב, גם לי נשבר ויצאתי בקול תרועה גדול לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שאני לא מתכננת יותר לאהוב את האהובים שלה. הם באים אלינו הביתה, הופכים לבני בית, ניהיים גם קצת הילדים שלי, אח"כ הם נפרדים ואני נשארת עצובה בעוד הם....כבר בדבר הבא.
כשהגיע אהוב ליבה הנוכחי, נדמה לי שבישלנו יחד משהו בפעם הראשונה שנפגשנו. לא ממש זוכרת....אמרתי לעצמי אין. לא מעניין אותי. הוא בא ואז יילך, ויתחלף. אל תקשרי אליו.
אז אמרתי.
לא עברו שבועיים והילד הזה גם המיס את ליבי. יפה תואר, חכם וקסם של ילד ונועם התאהבה בו קשות. ומה לעשות, אני אוהבת את מי שהיא אוהבת. את החברות והחברים שלה.
הם היו הזוג הקלישאתי מהסרטים. שני יפיופים, מוכשרים כמו שדים עם עתיד גדול לפניהם. היו.
נועם אהבה אותו בכל מעודה. אהבה עזה, אהבת נעורים. אהבה לא מתפשרת כזו שממש בודקת שזה האיש שלה להמשך החיים. היו לנו הרבה שיחות בנושא והיא ממש חקרה לעומק מה מתאים לה בזוגיות ארוכת שנים.
אני, שבאופן פרדוקסלי לא מתכננת תוכניות קדימה היו לי הבזקים מדומיינים כאלו של הילדים היפים שלהם ודמיינתי איך אני עוזרת להם ומוציאה מהגנים.
הסיפור הזה עם החבר שלה, שהוא גם קצת אח לאחים שלה וגם קצת ילד נוסף שלנו הוא אחד מהמוקשים הכי נפיצים בתוך השכול הזה. הוא היה האדם הקרוב אליה ביותר בשנתיים האחרונות וככזה אני נמשכת לכל מי שהיה כל כך קרוב אליה ורק רוצה לשמוע סיפורים.
ואני גם יודעת שהטרגדיה שלו היא כל כך עצובה. טרגדיה של איש ואישה, צעירים ויפים. מאוהבים. וטאק. נגמר.
אנחנו לא סגורים על מי מעודד את מי ואיך נושמים, מה אומרים מה לא אומרים, איך נוגעים בשיח בכלל באובדן הזה וכל פעם שזה מורכב מידי אז מייד מתרחקים מהכאב של הסנה הבוער.
נועם זכתה לאהוב ולהיות נאהבת.
לפחות זה.
מתפללת על כל החיילים ומחכה לחטופים.
תגובות