נועם לא תחזור. בגופה.

בניסיון לתת את השקל שלי ולנסות אולי למנוע את האסון הקרוב הבא...אני נוסעת פעם בתקופה עם יוגב אזולאי

יוגב אזולאי  מלאך בדמות אדם, להגיד תודה לתצפיתניות בבסיסים על גבול עזה.

הדרך כתמיד לא נתפסת. בדיוק כמו שהמוח לא יתפוס הרבה דברים לעולם, יש לו מין מנגנון כזה, לא לתפוס, היא ירוקה, ופרוסה, ומרגשת ויפיפייה ורק חריצי הכביש שטרם תוקנו בכביש 232 מנסיעת הטנקים של היום ההוא מזכירים לך את עוצמת הניגודיות. (בבקשה אל תתקנו את הכביש. זה חשוב לא לתקן, לא לטשטש).

בפגישות איתן אני תמיד שואלת לשלומן, מודה להן. אבל יותר מהכל שואלת מה למדנו ומה תוקן. לאט מידי ומעט מידי. אבל אני לא מוותרת. שולחת רשימת הערות ותיקונים למי שצריך. הוא כבר יודע שאני לא אוותר לו. כי האסון הבא, מעבר לפינה.

ההפגישה היום היתה קשה במיוחד. גם כי פגשתי חברות של נועם שנשארו להילחם לאורה ולזכרה, לאורן ולזכרן וגם כי ראיתי את ההבדלים בין החמלים.

איך בחמל אחד היה פיקוד שמייד אחריו הגיעה גם שליטה ואיך מוצב נחל עוז נכבש והוכרע עד היסוד או עד אפר. במקרה שלנו זה לא דימוי, זה אמיתי. בחמל יש אפר של הבנות שלנו שרופות. כשאין מפקדים בשטח, כשלא מאומנים מה עושים במקרה של פשיטת מחבלים ככה זה נראה; כיבוש והכרעה. למעלה מ 80 חיילות וחיילים נספו שם. קיפחו את חייהם. בעיקר כי לא היה שם פיקוד והובלה. מניחה בצד את שאר המחדלים...כי הרשימה לא נגמרת.

בכינו, התחבקנו, והמשכתי עם חברותי בשביל יעל סיגל פרייס  החדשות, המקסימות והחכמות לנחל עוז. לא מצליחה לעבור באזור בלי לעצור במוצב. תודה נועמיק על החיבורים החדשים שאת זורקת לחיי, חיים של אמא

הלכנו להדליק נרות לזכרן ולבקש סליחה. סליחה מהבנות שלנו שלא הגנו עליהן בגופינו. את הדבר היחיד היחידי הייחודי שציפיתי מהמדינה שתעשה, היא נכשלה כשלון מר ואכזר.

שוב הבנתי שאין מדינה וזו אגב, לא הגיע בכלל, לא אז ולא היום. לא השפילה מבט ולא הגיעה לבקש סליחה. מעולם. 164 יום המדינה לא הגיעה.

אז אני לא מחכה, ונוסעת לבקש ממנה סליחה.

הלכנו תחילה למיגונית. עמדתי בדיוק במקום בו היא נרצחה וברגע שהדלקנו נרות לזכרן נכנס צוות ענק של קצינים וקצינות. מי אתם, מי אתן? אנחנו הצוות המלווה של השבויים והנעדרים. הרמנו עיניים ולא הבנו מה קורה סביבנו. לידי נעמדו שניים; המלווה של לירי אלבג והמלווה של נעמה לוי. טוב נו, נועם שלחה אותם אלי. שוב. נראה לי שמיצתה את האירוע שהן בשבי ובטח אמרה לעצמה, אם כבר אני מתה, אני מבקשת שתחזירו את הבנות האלו למשפחות המקסימות שלהן. מספיק. די. הן לא עשו דבר רע בעולם הזה שנאלצות לסבול את זה.

וכאילו משום מקום, עמדנו שם, 3 אמהות שבורות, מספרות את סיפור המוצב. שלעולם לא נשכח ושניהיה מערכת לומדת. אחרי שהתחבקנו בדמעות (אני מתחילה להתרגל לאנשים זרים שמחבקים אותי. זה היופי בישראליות), ניגש אלינו קצין רגיש וחכם בשקט ואמר לנו שהוא נפעם מאיתנו, שיש בנו כוחות ואנחנו חייבות להמשיך לספר את סיפור המוצב. אמרנו לו שהוא פתח לנו חלון והודנו לו.

כל יום הילדה הזו מחברת אותי בחיבורים חדשים ואני רק מקשיבה לסימנים. מוזר ככל שיישמע, היא עובדת שעות נוספות מהמקום החדש שלה.

היום הזה טלטל אותי (שוב). כשזה קורה נעלמת לי יכולת הדיבור, אז אני כותבת. בינתיים אניח את הטקסט הזה לציבור ואמתין בסבלנות שיחזור לי הקול.

ואמתין בתקווה לשובם של החטופים והחטופות ובתפילה לכל החיילים שישובו בשלום.

לפוסט בפייסבוק