נועמצ'וק תשמעי.

אני לא יודעת מה קורה שם אצלך.ם, אם בכלל. אם הפרידה קשה לך, אם יש מורכבויות. את עשית

את הפרידה שלך, הכנת מצגת, החברות שלך סיפרו לי שזה היה מלווה בהפעלות וכתבים שרשמתן לעצמכם. יופי, עשיתן. התאוריות....את יודעת מה אפשר לעשות איתן......

בואי אני אספר לך איך זה נראה כאן בכדור הארץ. רוצה לשמוע?

כל יום נראה כמו תופסת או משחק הכסאות (ואת יודעת שאני לא בעניין של משחקי ילדים). אני מוצאת את עצמי מחכה לרגע בזמן. מנסה לנטר מתי יכולה לפעול, מתי זה בלתי אפשרי, מתי זזה, מתי לא מסוגלת. תופסת של רגעים בזמן. ולגלות לך משהו? רוב הזמן לא מסוגלת וגם כשאני עושה הצגה גדולה לכולם שאני פסאדו מסוגלת, אני נושאת עלי ועימי 400 טון סלעים של עצב. פעם הרגשת ככה? לדבר עם אנשים כש- 400 טון עצב וגעגוע מכרסמים לך את הגוף כמו פקמן? לא הרגשת, ואני כל כך שמחה שלא הרגשת ככה מעולם ושלא תרגישי!

(אבל גם להיות אמא לא תרגישי שזה שובר אותי טוטאלית כי אני כבר דמיינתי את הלידות שלך).

נועמצ'וק, זה נע על הרצף בין הבלתי נסבל לבלתי נסבל 90 אחוז מהזמן. ואת יודעת משהו, גם ברגעים שאני ממש בסדר ובפוקוס (נשבעת לך שהיו כמה כאלו השבוע, שמילאו אותי בתחושת מסוגלות ובחדוות הנאה... במיוחד שבילתי עם קבוצת החלומות מחלונות. אמנם בכינו יחד וכל החדר הסדיר נשימה, עדיין עם כל זה, זו קבוצה שמצילה אותי. נקודה.), ברגע שהטונות האלו נוחתים עלי, אז גם האבדון הזה נוחת איתו, כי אני יותר ויותר מבינה שאין פואנטה. שככה זה יהיה כל הזמן, אין פ-ו-א-נ-ט-ה בשכול של הורה, עד הסוף שלו. סבל, רגעי רווחה, סבל, רגעי רווחה, טו-דו בום.

אדם אחד כולא בתוכו שתי דמויות, זו של העצב שכרגע צובע הכל וזו של השמחה שכרגע לא קיים. ובואי, היו כמה הזדמנויות לשמוח ב 9 חודשים האחרונים, אבל כלום לא מגרד ת'שפכטל. את יודעת שאני מנסה, אבל לא קיים כרגע. סורי נועמצוק. תודה על סבלנותך. ואת יודעת משהו, לאין פואנטה הזו מתווספים מלא מלא רבדים; יש את הקטע הזה שפתאום כל כך קשה לשאת קונפליקטים, איף. כל דבר קטן נעשה גדול, הרשת נמתחת, כמעט נקרעת. והבדידות נועמצוק? הזמן הזה שעובר...שרק מקשה לא עוזר, רק מעיק הוא בדיוק כמו האוקיינוסים האלו שנפרדים כי הסביבה לעולם לא תבין אותך (ושלא תבין!) ואת מתכווצת בתוך לוע בטן האדמה בלי יכולת להרים יד. רק מחפשת שקט; את, העצב והגעגוע. וככל שהזמן חולף, העולם חושב שאת.... אבל לא, לא, הכל הפוך. העולם חושב ואת בשלך. אוקיינוסים הולכים ונפרדים. והחיפוש הזה, מה איתו? כל הזמן מסתכלת לשמיים, גם התקרה של הפילטיס הפכה לשמיים, מחפשת אותך, שאלות בלי תשובות.

ודיכאון? תמיד אמרתי לך אל תגידי דכאון, בואי ניתן כבוד למילה דכאון, תגידי דכדוך, כי ברוך ה' אף אחד מאיתנו לא יודע איך מרגיש דכאון, זוכרת את השיחה הזו שלנו במטבח שהסברתי לך למה לא כדאי לעשות זילות למונח? אז נעים מאוד דכאון, עכשיו אנחנו מכירים, 47 שנים לא הכרתי אותך, ברוכים הבאים למחוזותינו. איך עובדים איתך ברגעים שכל תחושת המסוגלות והתקווה נעלמים? והרגשות החדשים שנולדים שלא פגשתי מעולם- זעם, שנאה, קנאה? (עליהם צריך לכתוב פרק).

ותוסיפי לקובלר רוס את המודל הדו מסלולי של פרופ' שמשון רובין, עוד כמה כאלו שאני לא מכירה, תעלי בחזקה והנה במודל מופיע ארגון מחדש, יא סלאאם. תודה רבה!

וכן, אני יודעת נועמצ'וק שאת רוצה שנמשיך ונחייה ונטרוף כל רגע ונרים ראש ושלא נסיט מבט וניהיה גאים. לפעמים המילים האלו שלך באמת נותנות לי כוח. אבל רק לרגעים

כי זה בערך כמו בתאוריה הזו שדיברת עליה. תיאוריות לחוד ומציאות לחוד.

מה אומרת? נתתי לך קצת פרספקטיבה או רוצה יותר מפורט? כי אם לא מספיק, פירוט מעמיק והסברים נוספים כתובים בתיקייה הפרטית. מוזמנת להעמיק שם.

אוהבת אותך חיים שלי.

העיקר שאת לא סובלת, זה מרגיע אותי ממש.

בתמונה רואים שלא סבלת גם כאן.

תודה לאישה מקסימה שפגשתי בשדה התעופה ב 3:00 וביקשה שאמשיך לשתף, אחרת הקטע המדכא הזה לא היה מפורסם כי הוא מדכא מידי. תודה לך, וסליחה שוב שאני לא זוכרת את שמך, רק את שמו של בנך ז"ל. חיבוק לך.

לפוסט בפייסבוק