סליחה ילדונת. החיים פה.

נועם שבת,

סליחה ילדונת. החיים פה.

סליחה ילדונת. השבת רציתי לכתוב לך קצת על החברות שלך, אלו שאני לא כותבת עליהן אף פעם ובכלל על הקטע עם החברים כי הצטברו כמה דברים שנכון להקדיש להם פרק. רציתי לספר לך שכשהייתי השבוע בכנס ההנצחה הראשון של ישראל ברחתי מדוכן היתומים והאלמנות. כן כן ברחתי. רציתי לכתוב לך על טקסי הסיום של האחיות שלך ומה הטקסים האלו הפכו להיות עבור הורים שאיבדו ילדים. חשבתי שנכון לעדכן אותך לאור שרשור ההתלהבות הבלתי פוסק של ההורים הגאים והמרוגשים ונזכרתי שפעם, בחיים אחרים, גם אני הייתי כזו ואיך נקודת המבט על החיים השתנתה לגמרי ומה היא טומנת בחובה בחיים של אחרי. רציתי לספר לך על ספר הפלפולים האגדי שהוציאו חניכי, מדריכי והורי מכינת פארן וכמה אני גאה באחותך על היותה חלק בהובלתו, אבל כשהתחלתי לקרוא בו פגשתי יותר מידי מתים צעירים, גיבורי ישראל ושאלתי את עצמי איזה מן עולם זה שילדים בני 18 כותבים על בני גילם שעזבו את העולם. לא רציתי לספר לך מה קרה כשקראתי את הקטעים שנכתבו עלייך. זה היה מעציב אותך נורא.

המון נושאים בעבוע בי ורציתי להניח לך כאן, אבל בוקר אתמול התחיל מול הים בהרי אילת עד שהנייד התחיל לרטוט מההודעות האיומות שהגיעו מהצפון ואמרתי לעצמי שאני חייבת, אבל חייבת לשמור על עצמי עוד רגע אחד לפני שהאסונות האלו חודרים פנימה וסגרתי את הנייד. הסתכלתי על הסובבים אותי שהלכו ובאו ונהנו וצחקו ושאלתי את עצמי אם גם הם שומרים על הלב שלהם עוד רגע אחד לפני שהם צוללים לאסון או שפשוט ככה זה. אצל אחד נוחת האסון בלב הבית והשני ממשיך לנגן. לא אדע. כנראה ככה זה.

בדרך הביתה...כשפתחתי את הנייד מחשבותי אפילו לא הגיעו לשלב הדפיקה בדלת אלא נעצרו על שעת המוות - איך קרה ומה קרה ומה היה שם ואיך חילצו גופות ודעי ילדונת שאנחנו רגע מ 3 שנים, אבל הערוץ של מיגונית המוות עדיין פתוח לי במוח, לא משנה כמה אני מנסה להשתיק אותו ועכשיו המשפחות החדשות שדפקו להן בדלת ואיך החיים שלהם קיבלו סטיה לקיבינמט ושוב תמונות של צעירים מחייכים אלו שבזכותם יכולתי להיות לרגע מול הרי אילת. אני ושכמותי. ואיך המילה געגוע תקבל טוויסט בעלילה כי הגעגוע לעולם לא יהיה יותר הגעגוע לאלו שסוגרים 21 או חודשיים או נוסעים לשנה לטיול במזרח. זה געגוע מזן אחר, כזה שעוד לא הומצאה לו מילה בשפה העברית, כזה שחופר מכתש שהולך וגדל בחדר המחולל בלב.

רציתי לכתוב לך המון מילים ילדונת, אבל שוב החיים פה. ושוב יתומים פה. קטנים, קטנטנים. ושוב פצועים פה, המוני פצועים פה. חלק בגוף, חלק בנפש, חלק גם וגם.

יהיה זכרם של הצעירים היפים האלו,

בליבי לעד.

תמונה מהחיים היפים שהיו לנו כשסיימת י"ב.

לפוסט בפייסבוק