סלפי קבר.
מעולם בתי עלמין לא דיברו אלי. לא כשסבתא שלי נפטרה, לא כשחתמותי ולא כשמכרים. בית העלמין היה לי מקום קר ומנוכר ולא היה לי צורך בו, כי נשאתי בתוכי את המתים. ידעתי מה הנשמות שלהן יגידו כמעט בכל נקודת זמן כאילו הן טמונות בתוכי.
מהשבת השחורה, הכל השתנה. גם זה. בית הקברות הפך לפינה האהובה עלי בארץ, ובאופן כמעט אבסורד (מה לא אבסורד עכשיו?) הפך להיות מוקד עליה לרגל לחברים שלה, למכרים שלה ולכאלו שלא הכירו אותה.
כמו המון דברים, אני לא יכולה להבין את התופעה, אבל החברים שלה ככל הנראה גם זקוקים לפינת הנחמה הזו בבית הקברות.
הם באים לבקר אותה, מניחים לה פרחים שהיא בדיוק בדיוק אהבה (איך למען השם אתם יודעים איזה פרחים היא אהבה??? אתם קולעים בול!), משאירים לה מזכרות הנוגעות בבדיחות פרטיות ועושים איתה סלפי קבר.
כנראה שכולם ממש יודעים שהיא מאושרת מכל זה - כי היא גם אהבה ביקורים, גם פרחים, גם מכתבים, גם סלפי וגם שאוהבים אותה.
אז הטרנד החדש הפך להיות סלפי קבר... החברות המתוקות שלה שואלות אותי...תגידי, את חושבת שהיא כועסת שאנחנו גם צוחקות ליד הקבר שלה? לא! אני עונה להן במן ידיעה פנימית כאילו אני יודעת. היא לא כועסת. היא שמחה שהגעתן. ואוהבת אתכן מאוד.
זה נשמע לא נורמלי, אבל מה כבר נורמלי?
סלפי קבר.
מחכה בקוצר רוח לשובם של החטופים ושולחת תנוחים למשפחות השכולות
תגובות