עבודה.

גדלת לזוג הורים מאוד מאוד עובדים, כאלו שעובדים מבוקר עד ליל, שהלב שלהם בעבודה. יש כאלו שקוראים לזה קריירה, אני חייתי תמיד במן חוסר השלמה עם המילה קריירה, אבל ייאלה שיהיה. הייתי נוהגת לומר שהעבודה שלי היא זאת שנועדתי לה ואיזה מזל שאני יכולה להתפרנס ממה שנולדתי אליו. וככה גדלתם. תמיד אמרנו בבית שתמצאו לכם את העיסוק בו תרגישו משמעות ושזה יהיה הייעוד שלכם. וככה מגיל קטן, היית באה איתי לעבודה בין אם היו אלו ארגונים שפינקו יותר ילדים ובין אם אלו שפינקו פחות, אבל תמיד הצוותים שעבדו איתי הכירו אותך ושמרו עלייך בזמן שהייתי בפגישות. ילדה קטנה, שובבה, עיניים כחולות בולעות את העולם, נעה ונדה ממקום למקום.

אפילו במקום העבודה האחרון שלי עבדת. לא סתם עבדת. במידה רבה בתחילת הדרך של מעבדת הקורונה שהקמנו ולא היו עובדים עת הכבישים היו סגורים, אמרת לי "אמא מה הבעיה, אני מארגנת לך את כל החברה שלי". וככה היה. בזריזות האופיינית לך, השתלטת על אלפי מבחנות והתחלת לארגן את כל האירוע במעבדה, בדיוק כמו שארגנת כל דבר ובכל מקום. ביעילות ובסדר מופתי. בכל יום מחדש נ' שאל אותי אם היום את מגיעה למשמרת כי כשאת מגיעה הוא רגוע שהעבודה תיהיה פיקס.

נועמצ'וק, את לא תאמיני. או שאת כבר לגמרי בלופ ויודעת, את בלופ? אבל לקחתי הפסקה ארוכה כזו מהעבודה. כזו של חודשים. אמנם חזרתי אחרי ה- 30 אבל לאט לאט או מהר מהר הרגשתי שאני טובעת במים ונחנקת וכל מה שהיה חלק דרמטי ומרכזי בעולמי ב 6.10 נעלם ונאלם דום. הרגשתי שזה לא הוגן לא לתת 100 אחוז ממני למקום העבודה ובו זמנית הכל ניהיה לי חסר משמעות. מרוב חנק לא ידעתי כבר מה לעשות עד שהבנתי שאני ב Dead end, ואם אני לא אעצור עכשיו, החנק יעצור אותי.

עכשיו את בטח מתבוננת כלא מאמינה ובשוק מוחלט, לא יכול להיות שאני רואה את אמא שליּ לא עובדת בעבודה שהיא כל כך אוהבת, זו שמגדירה את אישיותה, בחיי שלא יכול להיות, אבל אין כבר נועמיק את אותה אישה. לא אותה אמא ולא אותה אישה. את צריכה להבין את זה. יש נתק ברצף, עד ה 7.10 בשעה 6:28 ומ ה 7.10 בשעה - 6:29. החיים של לפני והחיים של אחרי.

תראי נועמצו'ק, את הלכת, ולמרות שאת מאוד דואגת לי (בדרכך את שולחת לי סימנים) ובאותו קצב של דאגה גם נושפת בעורפי אמא - קדימה, יש לי כמה דברים קלילים להתמודד איתם, באמת בקטנה; הנה, רושמת לך כאן רשימה ראשונית כדי שתיהיי בעניינים.

# ללמוד להכיר את האישה החדשה שניהייתי או כמו שאומרים, ממי מה ניהיה ממני; # ללמוד לסנכרן בין הראש המבין, הרציונלי, היודע לבין הגוף שתוקע לגמרי את כל המערכת, לא זז, לא מעוניין, חלש, דולף, סדוק, הודף # ללמוד לחשוב מה לעשות עם החיים האלו יותר מהיום? כלומר נגיד לקחתי פסק זמן מעבודה..אז מה עושים עכשיו? אופס, המוח לא באיפוס, אז מה עושים עכשיו? ואיך מוצאים משמעות מחדש? #

לשחק תופסת מתי אני יכולה לפעול, לחשוב, לקדם להצמיח ולאחוז את הרגע הזה בזמן ומתי לכבד את זה שלא, אני לא יכולה ותעצרו את העולם אני רוצה לרדת # לנהל שיחות חולין # להתחבר שוב מחדש # לראות קדימה, לאפשר לאור להיכנס מבין החריצים # לדבר שוב בטלפון. כן נועמצ'וק, מאז שהשיחה האחרונה שלנו היתה בה נהרגת לי בטלפון אני כמעט לא עונה לשיחות. גם העו"סית ממשרד הבטחון כבר משתגעת ממני. יודעת שאיתי מדברים בוואטצאפ כי נעלמה לי היכולת דיבור # ללמוד לדבר. גם זה לא פשוט. אממ, סתם מילים לזרוק לחלל אני מצליחה, אבל מה עם מילים באמת, עלייך, על הקושי. איך לומדים לדבר בלי שהסכינים חורבות וחורכות את הגרון. זה סבבה הומור שחור וכזה, דרך מעקף קלילה, אבל בחייאת נועמצ'וק, זה לא יכול להמשיך ככה לאורך זמן# ללמוד להיות אמא מחדש ובת זוג וחברה ובת של ואחות וחברה.

בקטנה. כאלו פעולות פשוטות. ה-כ-ל מחדש, רק הפעם נכנסים לתעלה עם מטען הודף ועודף של כאב מהמפץ הגדול.

אבל שמעי, כל פעם שאני בזליגה מוגזמת אני בודקת מה קורה סביבי. זורקת שאלות לוואטצאפ שכולים וגם עשינו כזה מפגש זוגות עם קבוצת השווים החדשה שלנו. חמד של אנשים, בחיי. בכלל כל החדשים שאנחנו מכירים הם משו משו....ובמפגש קלטתי ש- 5 מתוך 7 לא החזיקו עבודות וככה אני מסתכלת ימינה ושמאלה לעוד קבוצות של שכולים ואני מגלה שהרוב לא מחזיק עבודה ורק לחלק קטן העבודה ממשיכה להיות עוגן ובית. ורבים מאיתנו התחלנו לעבוד אצלכם, הילדים המתים שלנו. פתאום הפכנו מרצים, מתראיינים, מקימי עמותות, מפיקי אירועים, בוני תוכניות ומה לא...אז אמרתי לעצמי, טוב. את לא לבד. כנראה יש פה משהו רחב הרבה יותר ממך ואת לא עושה לעצמך הנחות, כנראה ככה זה. כי פתאום כל כך הרבה איבדו עניין, שכנראה ככה זה ולפתע כל כך הרבה מרגישים חוצנים, החיים לפני ואחרי וכמו שחברתי החכמה אומרת; אין מה להתכווח עם החיים, זה מה שזה.

אבל תראי איזה קטע נועמצ'וק, כשאני כותבת על עבודה, בלי לשים לב אני שמה לב שכתבתי טקטס של משימות, מעין תוכנית עבודה לשנה הקרובה, על מה אני צריכה לעבוד ובמה לטפל. עוד שניה אני אעלה אותה על מצגת ואוכל לתת הרצאה למנכ"ל.ית. וזה הצחיק אותי. אבל ממש.

וכשאני כותבת את זה אני שומעת אותך צוחקת ברקע. מתגלגלת מצחוק ואומרת לי; " אמא, זה באמת כל כך מסובך?" הרבה יותר ממה שאת מדמיינת ילדה שלי.

אז הנחתי כאן אותך מתגלגלת מצחוק כי ככה נכתבו המילים עם הצחוק שלך ברקע.

לפוסט בפייסבוק