עבודה .

את גדלת לאמא שחלק גדול מהזהות שלה התגבשה מעבודה. היה לה פיצ' מעליות מעולה ותמיד אמרתי לך שיש לי מזל גדול שאני עוסקת או עובדת או מתפרנסת ממה שנועדתי להיות. זו זכות גדולה ואני מקווה שגם לך זה יקרה.

אחרי ה - 30, כשהבנתי שאין ברירה ואני המבוגר האחראי בבית חזרתי לעבודה. חשבתי שהיא תהווה לי בית ועוגן ותטשטש אותי מהכאב היומיומי. עשיתי את הניסוי הזה חודשים ארוכים, אבל בפועל ילדה שלי, הגוף נסע, אבל הלב לא. הלב היה בין מחנק לבין המחשבות הלא פוסקות עלייך. הקשבתי לשיחות בין האנשים, לדילמות, לקונפליקטים דרך זגוגית מחוסמת והכל נשמע לי הבל הבלים אחד גדול. ידעתי בראש שאלו החיים ובזה מה שבני אדם עוסקים וזה ממש ממש בסדר וכך צריך, אבל הרגשתי שאני לא שייכת לשם יותר, שאני לא יכולה לחיות רק דרך זגוגיות במאמץ לדכא את הכאב.

נאלצתי להפסיק להגיע. זה גם לא באמת הוגן כלפי ארגון להיות ולא להיות, נטישה שקטה. את מכירה

אותי ילדונת...אם אני עושה משהו זה עד הסוף ועד הסוף לא קיים בי כרגע.

את יודעת ילדונת, זה חתיכת עניין לעזוב עבודה משמעותית זהותית. זה עוד שכבה שאצטרך לטפל בה במסגרת כל השכבות שהתנפצו. גם לחפש זהות חדשה וגם לחפש פרנסה. רק את יכולה לדמיין איפה זה שם את האחים שלך ואיזה מחשבות מתרוצצת להם בראש כשאמא לא הולכת לעבודה בכל יום כפי שהיו רגילים כל חייהם.

שמעי עוד משהו נועמצ'וק, הסתכלתי סביבי, רק מהאנשים החדשים שהכרתי בשנה הזו גיליתי ש 40 אחוז מהם עזבו עבודות. כולם עבודו בעבודת מאוד משמעותיות וכולם לא הצליחו להחזיק בתהום האובדן הזה ועזבו. מספר גבוה נועמצו'ק. זה, בין היתר, מה שהטרגדיה הזו של המוות שלכם מייצרת. מנגד אני מכירה כאלו שעצם העבודה מחזיקה אותם ומאפשרת להם תנועה חיובית.

מה תעשי שואלים אותי שוב ושוב ושוב. לא יודעת אני עונה. עומדת במדבר, סביבי אין שביל, אין סימן ואין כיוון, אבל החיים יראו לי את הדרך.. ככה עובד המנגנון. אנחנו רוצים לחשוב שזה הפוך, שיש בחירה מהותית, שאנחנו קובעים, אבל נדמה לי שאנחנו אומרים את זה ממקום של שליטה ושליטה כבר הבנתי...לא קיימת. רק החלטות קטנות ויומיומיות. לפחות לעת עתה.

מה שבטוח ילדונת, משהו יקרה. תמיד קורה משהו.

בינתיים ילדונת אני נוסעת בין קהלים שונים ומספרת עלייך, על טרגדיית נחל עוז, על הפעילות שמתחילה לנוע בעמותה לאורך, על השכול ועל ההתמודדות איתו ובו. המפגשים האלו עם הקהל עושים לי לרגע טוב. יש שם חיבור ושקט וחיבוק ותובנות וכמעט מכל מפגש אני יוצאת עם שאלה אחת טובה מהקהל. שאלה שהולכת איתי הביתה, כזו שמכריחה אותי להפוך בה. האור והרוח שלך ממשיכים להתקיים בעולם בזכות המפגשים האלו ואני מרגישה שאת איתי שם מלווה אותי בדרך.

משהו יקרה ילדונת. אומרת לך, משהו יקרה. תמיד קורה. ממיש, נראה לך שאני לא יודעת שמשהו

יקרה? זה ברור לי כאור השמש.

גמורה מגעגועים ילדה שלי.

בתמונה, אחת מיני שלל העבודות שלך במעבדת קוורנה.

כל כך אהבת לעבוד ובעיקר כל מי שהעסיק אותך כל כך אהב אותך כי ידעו שאם זו המשמרת שלך, יש על מי לסמוך.

לפוסט בפייסבוק