פחדתי לחזור לארץ.

את יודעת ילדונת, פחדתי לחזור לארץ. שזה קצת מצחיק כי כל תחילת המסע רק רציתי לחזור לארץ, לפינה שלי, אך ככל שחלפו הימים הגיע הפחד לחזור. במהלך המסע, היה רגע בזמן שמשהו שם השתנה, נוצרה תנועה בנפש והרגשתי שנבנית בי איזו חומת הגנה חדשה, כזו שאהיה פחות פריכה, אולי אלו כלונסאות, אולי יסודות חדשים. לא מצליחה עדיין להבין, אבל משהו נבנה. קומה עדינה וחדשה נבנתה ביכולת להתמודד עם המציאות בה את אינך.

הקומה החדשה הזו אפשרה לי רגע אחד לבקש מעצמי דברים, ממש כמו פעם, לנסות להתחייב ולו לרגע קט. אז רשמתי 3 דברים. לא אוורסט, ככה בקטנה לשם ההתחלה. אמנם כל אחד מהסעיפים הוא חתיכת עניין, אבל בכל זאת רק 3 (פעם היו לי לפחות 30). רשמתי ואז ונולד הפחד.

פחד כי ידעתי שאגיע ישר להיפרד משמואל בדרכו אל העולם הבא, אלייך. פחד כי חששתי שלא אצליח להתחייב אפילו לא לסעיף 1 ממה שרשמתי לי. פחד כי המלחמה-חטופים-מלחמות פנימיות הם מעבר לכוחותיי, פחד כי קק"ל החליטו לשתול יער לזכרכם ואני לא יכולה לסבול את הרעיון שהפכת לעץ שתול על מים או מדבקה או לונגי או קיר הנצחה, פחד כי יש ביום שישי צעדה לזכרכן ושוב הכל חשוף ופצוע, פחד כי קבענו להגיע לנחל עוז יחד עם כאלו שטרם ראו את מראות הזוועה ופחד כי בקרוב יתפרסם התחקיר ושוב נתפוס את הראש ולא נאמין למה שקרה ויש עוד רשימה ארוכה של פחד. ואולי עדיף לברוח או להישאר רחוק ולהרחיק, קצת להדחיק, קצת למסך ואולי לרגע אחד כדאי קצת די. כדאי להגיד לשנה 2 – אני לא רוצה אותך כאן. לא ימי זכרון, לא צעדות, לא תזכורות, לא מדבקות, לא חגים, לא גבעות ולא מצפורים. אולי כדאי לשבות. ששנה 2 תחלוף, אני אתעלם ממנה והיא ממני ואשאר רק איתך. שתינו. את זה לא ניתן לקחת ולא להרחיק ולא להדחיק.

נחתנו. ושמואל עזב אותנו. ככה מהר, בקלאס. כמו שהיה מדויק בחייו כך גם במותו. לא רצה להיות נטל, לא רצה להיות צלם אדם. מבינה אותו ילדונת ועם זאת זה נורא נורא עצוב. אני מגוללת בראש תמונות משפחתיות ושניים כל כך מרכזיים נעלמו מהן. השנה הזו גמרה אותו. לגמרי. ראיתי אותו שבור על לכתך, אבל אלו היו רק מבטים, ללא מילים. בהלוויה, חבריו הרבים מאוד מאוד מאוד (כזה הוא היה, מאנצ'. אחד כזה שכולם אוהבים) לא הפסיקו להזכיר אותך. לפתע ההספדים על שמואל הטוב תובלו בנועמצוק. עליו ניתן למלא דפים שלמים ורבים, אבל הם בחרו להזכיר אותך. כמה היה לו קשה וכמה השבר הזה פירק אותו ואת כולנו. איך נפש מפרקת גוף ונעלם אדם. לחברים הוא סיפר. כנראה לא מעט.

ועכשיו אני מנסה לחשוב עליו, על מעלותיו, על כל כך הרבה דברים טובים ומיוחדים שכדאי שאלמד מהאיש הטוב הזה ויודעת שאין לי סיכוי. הסטנדרט גבוה מידי. אלו מעלות של איש חריג. שוב אלוהים לוקח אליו את הקצפת של הקצפת. ואני לא מצליחה לחשוב עליו בלי לחשוב עלייך ולפתע מוות של אדם קרוב מתערבב במציאות המורכבת.

תתיידדי עם הפחדים אני מורה לעצמי, תתיידדי. תני להם יד, הושיבי אותם לידך, חבקי אותם אל חיקך הם חלק מחייך החדשים. זה שלא הכרת אותם קודם לא אומר שהם לא היו קיימים, פשוט כוח החיים היה עוצמתי כל כך, כך שצבע הכל בורוד, עכשיו כוח המוות חזק הרבה יותר וצובע לא מעט בשחור. מתישהו המטוטלת הזו תתאזן. מתישהו. נדמה שאלו חוקי הטבע.

ונדמה שנבנו שם כלונסאות חדשות ועדינות. כרגע זה רק נדמה. אמתין ואראה.

לפוסט בפייסבוק