פירורים פירורים.
החיים ממשיכים. כן כן כמיטב הקלישאות.
פיזיולוגית כולנו קמים בבוקר. רוב הזמן אנחנו נראים ממש ממש מתפקדים לצופים מהצד. וגם לנו, לא רק לצופים מהצד קורה משהו בזמן המתמשך הזה. הוא משתנה ומשנה בנו את כוחות המאבק העצמי. כמו פליטת הגלים אל החוף במדינה זרה.
אחרי 3 חודשים, אין סוף שעות בכי, בעטה, נאקות שבר, כאבי גוף וסיוטי לילה ללא שינה...את מרגישה שהחולשה מנצחת אותך. שהעצמות שלך מתחילות להתפורר כמו לוח גיר, שיצא לך הברזל מהגוף, שויטמין c כבר לגמרי לא חלק ממך ופעולות פשוטות פשוטות ויומיומיות נעשות קשות ומופרכות.
את רוצה לישון 5 ימים ברצף. שינה עמוקה ומתוקה, כזו של פעם ואת לא מצליחה לתת לראש ולגוף מנוחה. נדמה שהם לא נותנים לך. את רוצה.
בתוך כל החולשה הזו את מתקשה כבר לכתוב, להבין מה חסר בבית ומאיפה מגייסים כוח. החולשה הזו שמה אותך בדילמה קשה של להמשיך להתפורר או מה בידיים שלך לעשות כדי להתחזק. בשביל הילדים. בשביל האיש שלך.
את לא עוסקת בשאלה אם את צריכה להתחזק בשבילך. זה עוד רחוק ממך. וזו דילמה מאוד קשה. ממש להיות או לחדול. להיאחז או להרפות. לעבור לצד השני של המצוק. או לא.
בינתיים. את מרגישה את עצמות גופך מתפוררות פירורים פירורים ותוהה איך הופכים חול לזכוכית. ואת יודעת, שמתי שהוא בתוך הכאב הנוראי הזה החול יהפוך לזכוכית.
על אף שלצופים מהצד את נראית ממש מתפקדת ויש כאלו שאומרים לך שאת ממש מתאוששת.
ואת בפנים, פירורים פירורים.
משפחות החטופים מזמן התפוררו. זה בלתי נסבל להחזיק את זה.
משפחות החיילים הלוחמים על הקצה.
ושלא נשכח אותם. לעולם.
תגובות