צורות השכול.

אי שם בסוף השבעה, שקבוצת המטפלים נכנסה לחיינו, אני זוכרת שאמרו לי לא להיבהל מצורות השכול השונות.

לכל אחד ואחת יש את הדרך שלו. הקצב שלו, הצורה שלו והצרכים שלו. את תראי פה בבית 5 צורות שונות ואנחנו מבקשים ממך דבר אחד, לא להיבהל. לא להילחץ ולאפשר לכל אחד ואחת בדרכו. אל תיבהלי שתראי את הילדים שלך רוקדים ושרים הרבה יותר ממה שאת תיהיי מסוגלת. אל תבהלי שהם ינעלו בחדר, אל תיבהלי שתראי את בעלך בדרכו... וככה זה, שונה מאדם לאדם. קבלה רדיקלית הם ביקשו ממני.

תודה באמת, נראה אתכם.

עם הזמן החולף אני למדה משהו קצת אחר; שרב הדימיון על השונות בקרב אמהות, בקרב אבות ובקרב אחים באותם גילאים. לפעמים יש לי תחושה שאנחנו ממש מרגישים אחד את השני, הגם שאף אחד מאיתנו לא גרים באותם הבתים. מדברים את אותה שפה והמקצב הזה עם המוות דומה, דומה עד מוות. אני מתחילה לזהות שכאשר יש שקט בקבוצות הוואטצאפ אז צללנו כל אחד מאיתנו לתהומות מרים ומרירים, באותו הזמן ובאותו המקצב. מתחילה לזהות שכאשר ישנן התכתבויות בקבוצות אז באותן השעות יש לנו יותר אוויר ומשהו בנו התחזק לרגע. אני מתחילה לזהות שהמחשבות האפלות דומות להחריד. שעצם קיומנו והווייתנו נשברו לרסיסים וצריך להתחיל לחשוב על הכל מחדש. לא מסלול מחדש. תפיסות עולם מחדש. מתחילה להבין את עוצמתו של השקט. את יתרונו המובהק אל מול העולם הרועש. ההבנה שבשתיקה.

מתחילה להבין שהזמן החולף הוא מר ואכזר (לא כמו שסיפרו לנו בשיר; " הזמן עושה את שלו, נותן מזור לכל שכואב". לא) ומתחילה להבין שאותן המחשבות, הכאבים והאפלה לא פוסחת על אף אחד מכל צבעי הקשת; לא על אלו בעלי האמונה, לא על אלו בעלי התשובה, לא על אלו בעלי הבודהה והנשמה ולא על אלו שעבורם המוות הוא מוחלט וחלוט.

השכול כל כך דומה בין אמהות, אבות ואחים בגילאים מקבילים. את זה לא סיפרו לי בהתחלה.

זה לא סותר את העובדה שנדרשת קבלה רדיקלית לכל מה שקוראים לו חיים. נדמה שזה מסע חיים שלם של יש ואין, של שנאה ואהבה, של רוע וטוהר, של צד שמאל וצד ימין, של שחור ולבן.

וזה עסק מסובך. מסובך כל כך. לא ברור אם העסק הזה ייפתח. בינתיים הוא בחל"ת.

ימים יגידו.

מתפללת שהיום לא יותר דבר לפרסום, שהפצועים יחלימו והחטופים ישובו.

בתמונה - בית העלמין מוריק. זו העונה הטובה שלו. כבר 108 ימים אני מצלמת רק בבית העלמין. לא מצליחה לצלם דבר שקוראים לו חיים.

לפוסט בפייסבוק