רצונות.

נועם שבת.

רצונות.

נועמצ'ק שומעת? מאז שנעלמת, נעלמו גם הרצונות שלי. הם מתו יחד איתך מלבד שניים; האחד שתחזרי והשני שאף אחד מבני הבית לא יעז למות לפני. מוניטור החיים בליבי ונפשי מת, למרות שאני מתהלכת חיה לגמרי.

את שומעת עוד משהו? למרות שהשמש, הירח, הרימון, הרקפת, החיטה והים המשיכו לגמרי במסלולם, אני הוסטתי כל כך ממסלולי כך ששום דבר כמעט לא דומה לחיים שאת הכרת בבית. כלומר, לא בדיוק....אבל מאז שהלכת הרבה השתנה כאן, וכמעט שאין דבר בחיי החדשים שלא התחדש.

האמת ילדונת? שנדמה לי שאת אחראית להסטה הזו ממסלולי, שכן באיזה עולם אני עוזבת את העבודה שכל כך אהבתי, באיזה עולם אני הופכת ליזמת ומקימה את #בדרכי_נועם_המרכז_לשירות_ציבורי, באיזה עולם בוקעות ממני יצירות ובאיזה עולם אני מוצאת את עצמי שותפה לפודקאסט #מתים_עליהם שמפה לשם אנחנו מסיימים להקליט עוד רגע 50 פרקים. 50 פרקים שמדברים על כאב ועל התמודדות, על קושי ועל צמיחה, על שבר ועל משמעות.

את יודעת ילדונת, למרות שיש לנו כבר אלפי מאזינים קבועים, כל פעם שאומרים לי שמקשיבים לפודקאסט אני מופתעת מחדש. כל פעם שאנחנו מקבלים הודעה יפיפייה על מה זה עשה למאזינה מעבר לקו אני מתרגשת כאילו זו פעם ראשונה, כל פעם שמטפלים משתפים אותנו שזהו פודקאסט שהפך להיות חלק מפרוטוקול טיפולי בקרב אוכלוסיות מטפלים רבות, אני מנסה להבין מה הרגע אמרו לי.

תשמעי סיפור מהשבוע....תפסה אותי פסיכולוגית מתוקה וותיקה במיוחד שמטפלת שנים שנים באוכלוסיות החוות אובדן. היא החזיקה אותי בשתי זרועותיי והסתכלה לי בעיניים. היה שם חום ואהבה במגע הזה שלה ואמרה לי " אני יודעת שאת וליאת ותומר לא מצליחים עדיין להבין ולהפנים את זה, באמת שאני יודעת, אבל אין לי משפחה אחת בחדר הטיפולים שלא מקשיבה לכם וכמה כוח ומשמעות ונירמול ותיקוף שאתם נותנים להם וכמה הם מרגישים שהם לא לבד במסע המשוגע הזה שהם נאלצים לעבור. ובכנות אגיד לך, אני מטפלת 30 שנה ובזכותכם אני לומדת ומבינה דברים שמעולם לא חשבתי או ידעתי אותם, אז הפודקאסט הוא לגמרי לא רק למשפחות שחוות אובדן אלא לכולם. אובדנים יש בשפע אמרה – גירושין הם אובדן, לאבד מקום עבודה הוא אובדן, לגדל ילדים עם צרכים מיוחדים הוא אובדן, לאבד חברים הוא אובדן - לכולם".

דמעתי. באמת ילדונת. דמעתי. אמנם התגובות האלו מפתיעות אותי כל פעם מחדש, אבל כשערמת התגובות הולכת ונערמת אני מתחילה להבין שאנחנו עושים משהו בעל משמעות ומשמעות זאת את ואני. את ואני דיברנו על חיפוש אחר משמעות אינסוף בשיחות שלנו על השיש במטבח – את מחכה לנשיקה מוחצת ואני מכניסה מדיח.

וככה ילדונת, כשערמת התגובות הולכת ונערמת, נולד איתה לאט לאט רצון. זה שמת אז, מתחיל לבצבץ אט אט כמו רקפת נחמדת מאוד ביער שרוף. המוניטור המת הזה שלי מתחיל לתת אותות חיים. לא מזויפים, כאלו באמת. הם מגיעים לאט ומעט, אבל הם מגיעים

.

ואת יודעת ילדונת, הם מגיעים לא רק בשבילי, בשביל אבא והאחים שלך, הם מגיעים גם בשבילך. אם את רואה או שומעת או לא יודעת מה, אני שומעת אותך בלופים, כמה פעמים ביום לוחשת לי באוזן : "אמא די, באמת אמא די, פליז תחיי, תהני, תמשיכי ואני עונה לך "נועם די, תניחי לי, בזמני".

וממש עכשיו, כשאני כותבת באריכות, אני שומעת אותך אומרת לי אמא את חופרת, תקצרי.

הנה מקצרת לך, קבלי.

הרצון הוביל אותנו לרצות לעלות על במות ולהופיע. כן כן, מופע ילדונת, מאמינה? כזה שיוצר דיאלוג עם הקהל, כזה שנעים בו לשבת כי יש בו חיים – יש בו הכל מהכל – כאב ובכי, צחוק ושמחה, עומק ומשמעות – חיים. מוניטור עולה ויורד. והוא יהיה מיוחד במיוחד כי כל פעם נביא נושא שהקהל ייבחר: שכול וזוגיות / שכול וחברות/ שכול וקהילה / שכול וילדים חיים / שכול ועבודה / שכול וצמיחה פוסטראומטית.

הרצון הוא שלב א', אבל תומר, ליאת ואני הבנו שאין לנו עדיין כוחות להרים את זה כמו שצריך, אז פנינו להילה שתרים את זה יחד איתנו והנה אנחנו מניחים גם את הרצון הזה כאן. להזמין אותנו, דרך הילה Hila Groman .

ודעי לך ילדונת שיש תגובות שאני ממש הולכת לישון איתן כדי שאולי יום אחד, אבין שבאמת נוצר פה משהו מתוק וייחודי מאוד הממלא אותי וממלא אחרים;

"מקשיבה לפודקאסט שלכם באדיקות, לפעמים מרגישה שיש איזה מגנט בלתי נראה שממגנט אותי לתוכנית שלכם, משהוא בלתי נשלט ומעבר להבנה הגיונית. ההקשבה לפודקאסט שלכם מרגיש כמו גלגל הצלה בים סוער. מטלטל מרגש ומרפא, ובעיקר מניע את גלגלי הלב והמח לפעולה כזו או אחרת. אז אם אתם לפעמים תוהים בינכם לבין עצמכם האם זה מועיל למי זה מועיל? להמשיך? לשחרר או להפסיק חלילה, אז הנה אני מבקשת בכל לשון של בקשה תמשיכו ותשתפו תמשיכו ותדברו בקול רם, תשאלו שאלות ותתלבטו, בטוחה שכמוני יש עוד הרבה אנשים שהתוכן שלכם הוא בעל משמעות גדולה וסוג של ריפוי לנפש".

אנ"עות אהובים (איתי, נועם, עומרי), הלוואי והייתם חוזרים. כיוון שאין צפי חזרה, תודה עמוקה ששלחתם לנו אחד את השנייה להיות לנו לבית...נראה לי שהבנתם שנתקשה מאוד בלי העזרה המתמדת שלכם.

לפוסט בפייסבוק