שומעת ילדה שלי?

שומעת ילדה שלי? היה איזה דיבור בבית מתי לברוח מהעיסה המהבילה שקוראים לה ישראל

במלחמה + 7.10 + אזכרות + כל מה שזה מביא איתו לבין הפנטזיה הילדית של לברוח מהתופת כאילו משהו בבריחה יתן קצת הפוגה.

ילדה שלי, למרות שממש תכעסי עלי על הפסקה הזו שאכתוב לך, הסתכסכתי עמוק עם החגים ועם מה שהם מביאים ומסמלים עבורי. את אינך אז גם אין חגים. גם אם אני הולכת פיזית לארוחות חג, אני לא שם והצורך שלי בבריחה הוא בל יתואר. מתישהו נשלים החגים ואני, כרגע ברוגז. מכירה היטב את דעתך בנושא וחייבת להודות שאין לי בעיה להתווכח איתך על זה, כי זה מה שזה כרגע. כשנשלים, נשלים.

מפה לשם הזמנו כרטיסים, הם כצפוי בוטלו. לא עברו 30 שניות ומצאנו משהו חלופי. לא מה שרצינו, אבל מה שהיה בסל לקחנו. מרגע זה, כלומר יום לפני הטיסה המיועדת הבנתי שצריך להתכונן. לא להתכונן הרגיל - שצריך למצוא מקום לישון בו, לשכור רכב, להחליט מה אורזים ולתכנן מה עושים...את זה נועמצ'וק אני לא זוכרת שצריך לטפל בו. ההתכוננות היתה באיך אני מתכוונת להנות אף על פי כן ואיך עושים את המקסימום לקראת. בכל זאת לא בא לי לחרב לכולנו את הביחד. לקחנו לנו איזה שעתיים את ואני, שיחת עומק בה ניהלנו משא ומתן באיזו תצורה דמיונית אני לוקחת אותך איתי, מה אני עושה כשזה בלתי נסבל, איך אני משחררת כשממש סבבה. נתתי לזה צבע וצורה, מנגינה וסימנים מקדימים. בתום השיחה הרגשתי שאני מוכנה לטוס, שאני מוכנה להיות.

תביני רגע, השכול הזה הפך אותנו לשלומאלים. המוח ג'לי ולא מצליחים לחבר בין נקודה אחת לשניה. ככה כנראה זה נראה כשחיים בין שני עולמות. לא כאן ולא שם. כאן שוכחים לארגן את החיים או בעצם לא חושבים שצריך לארגן את החיים כי הראש לא כאן. (ככה אנחנו מוצאים את עצמינו בתוך נקיק בלי מים ואוכל, שוכחת את נעלי הספורט בכניסה למפל מה שמצריך אח"כ עוד איזה חצי שעה עליה/ירידה של 2.5 ק"מ, בלי כסף וכזה. המון בלתמים שלא היו לנו מעולם בטיולים המשותפים, כל רגע צריך למצוא פתרון למשהו אחר, אבל את יודעת נועמצ'וק, זה לא ממש מפריע באמת. זה אמנם גורם לילדים לצחוק עלינו שאנחנו לא בפוקוס, אבל את יודעת, מסתדרים. התיק יותר קל.

לפעמים ניכר שיש כאן חוסר אחריות, אך בשורה התחתונה, הבלתמים לא הפריעו לפזרנות להטריד אותנו.

ושם, מנגד, אנחנו לא לגמרי שם, איתך, איתך באמת. ומה שנשאר זה לדמיין אותך כל הזמן. אני רוצה לספר לך שאני ממש עושה את זה. לא מעט. מדמיינת את הרגליים שלך כשאני רואה את אחותך בסנדלים שלך, מדמיינת את הידיים מורחות את הלחם באבוקדו, מדמיינת אותך חותכת תפוח ומנשנשת עם חמאת הבוטנים, מדמיינת אותך צוחקת את הצחוק הקטן שלך - חצי צוחק מהסיטואציה חצי צוחק על הסיטואציה.

קשה להפריע לי כשאני בשעות הדימיון האלו. אני לא עונה, לא מתקשרת ולא מדברת. אלו שעות הדמיון שלי. זה מה שנשאר.

והאחים שלך? ילמדו להסתדר עם זה. זה מה יש. הם יהיו בסדר. חוץ מזה שבשאר הזמן אני ממש מתאמצת עבורם. שמה אותך בכיס בדמוי אבן טורקיז או דימויים אחרים, נושאת אותך עימי ואומרת לך שניפגש בהמשך היום..עכשיו אני איתם, בכאן ועכשיו, בכאן ועכשיו.

אני גם רוצה לספר לך שיש עוד משהו בטיול הזה. יש את חידוד הזכרונות נועמצ'וק, בגדול אפילו שזה מעיק על חלק מהם אני שומרת אותך איתנו במבנה החסר החדש. כך שכל פעם שמדברים על מישהו אני מוסיפה ומה נועם אהבה/אמרה/עשתה. זהו זה, ככה את נשארת איתנו כל הזמן. נדמה לי שהם מתחילים להתרגל לאט לאט שככה זה, את נשארת איתנו. זה לא גורע מאף אחד אחר. ככה זה עכשיו.

אני כותבת לך את המכתב הזה מיוון, אנחנו נהנים רוב הזמן נועמצ'וק. משתדלים מאוד. כל הזמן בהשתדלות. כשמגיעה שקיעה היא מפחידה ממש. יום אחד אספר לך על השקיעות המפחידות האלו, אח"כ מגיעה גאות ומצבי יותר טוב, מצליחה להנות ולצחוק וככה כמו סיבוב הירח חיה בין גאות לשפל.

את יודעת נועמצו'ק, פעם היתה לי מחשבה חלקית שהטבע והעולם והנופים המדהימים הם אלו שעוזרים להרחיב את הנפש. כמה נהנו בטיולים שלנו. היום אני מבינה יותר מפעם שהטבע הוא רק תפאורה למה שיש בפנים. הוא קוסמטיקה איכותית. הוא אמנם עוזר, אבל הוא לא יוכל לעולם להחליף את הבור הפנימי ואת כדור הברזל שרץ אצלי בגוף כך שכל היום אני עסוקה בלמקם אותו מחדש שיהיה קצת פחות מכאיב.

אנחנו משתדלים ילדה שלי. כל הזמן משתדלים. ואת חלק מאיתנו, לעולם תיהיי.

תמונה של טיול מוצלח שלנו. אחד מיני רבים. פעם, שהטיולים היו שונים.

לפוסט בפייסבוק