שומרת מילים רק למה שהכרחי ממש.
נועמיק, מזה זמן נאלמתי. שומרת מילים רק למה שהכרחי ממש. כל השאר במצב חסכון מתקדם שלא לומר קמצנות. ניסיתי לברר מה הסיפור כאן ובהבנה שלי בתקופה האחרונה אני נאלצת יותר ויותר להחזיק את החיים, להחזיק פאסון, לייצר גשר בין העולם בו אני נמצאת לעולם המתקיים...אבל זה, אני למדה, כולא אותי יותר ויותר.
זוכרת שהבטחתי לאחים שלך שלא אחרב להם את החיים יותר ממה שהחיים חרבו להם? שהם יחיו חיים טובים למרות ואף על פי? אז יש בעיה עם הבטחות. כי הבטחות לרוב מקיימים ומאז אני יותר ויותר מנסה להחזיק מולם. מולם ומול אחרים. ולהם יש כל מיני וברוך השם. ילדים את יודעת. זוכרת שגם את היית כזו? ואי, כמה היית מפעילה אותי. מדבר לדבר. לא הייתי מספיקה לעקוב אחרי הלו"ז האינסופי שלך. אז ככה גם הם. לא בקטע רע, כמו שאחותך הקטנה אומרת, אלא פשוט החיים עצמם. אבל החיים עצמם הם התנגשות אחת גדולה מול העדרך. ובזמן האחרון יש הרבה "שיאי חיים", עוגנים כאלו משמעותיים כמו מרוץ הלפיד, ובת מצווה ועוד אחת והדלקות נרות (שעושות לי קונוטציה של שבעה) והזמנות לחתונות ועוד שכאלו...וכשנמצאים בכאלו אני מנסה להחזיק; מולם, מול החברים, מול הסביבה. לא לחרב להם. לנסות לשמוח בשמחתם של אחרים, כמה אפשר להשחיר? ממתי אני זאת שמשחירה? ובואי, את יודעת שאין בי טיפת עניין עם פאסון, פשוט חושבת שאם הם יראו רק אמא שבורה מול העניים אז איפה אני ואיפה הלא לחרב להם יותר ממה שחרבו להם? יש להם לא מעט מהאמא השבורה הזאת, אז כבר תקופה ארוכה אני משתדלת ממש שיהיה להם פחות מהשבורה ויותר מה-מחזיקה. אבל אז ילדונת, נפשי וגופי כלואים. כולאים את כל המצטבר. שכבות שכבות של כאב מצטברות להן בגוף בין השכבה הפנימית לזו החיצונית. שכבה שזר לא יוכל להבחין בה. שכבה שקטה, כזו שמשחקת בכאילו או בנדמה לי, כזו שמחלחלת לרבדים העמוקים יותר בגוף, נכנסת לזרם הדם, מתפשטת בגוף, וכשאין ניקוז מספיק, יש סתימה במערכת.
תראי נועמיק. אחד מיני שלל האירועים שהיו השבוע (לא כולל תחקירים, הקלטות, הדלפות ושאר ירקות) זה מן יום כזה של בר-מצווה/בת מצווה שמערך הנפגעים של הצבא ארגן. מי דמיין שהתגייסת, שדרכנו ודרכו של צה"ל ייפגשו לנצח. יותר ויותר מחלחלת בי ההבנה שגורלנו נקשר לתמיד. לזכותם ייאמר שהם אלופים. יודעים לעשות את העבודה מעולה, שנים של ניסיון בשכול. גם פינקו, גם ריגשו, חשבו על הפרטים הקטנים, יצקו תוכן, גם פגשנו כל מיני מוכרים כאלו שחיבקו אותנו מעומק הלב, שרואים ששורף להם עלינו, שעומדים מלאי צער עמוק אל מול מה שאנחנו עוברים, רוצים להגיש עזרה, לתת כתף תומכת, וגם אחותך סיימה את היום עם המשפט המכונן : "לפעמים שווה להיות אחות שכולה. היה ממש ממש כיף". מיום כזה ושכמותו אני מוצאת את עצמי זוחלת למיטה. על הגחון. שעות של רכבת הרים רגשית, שעות בטלטלות, מנסה להחזיק. בכל זאת זה היום שלה אני אומרת לעצמי...בכל זאת להתרגש עבורה....בכל זאת תתרכזי, תתרכזי בה, אבל העסק הזה מסובך כל כך. הוא בלתי נפרד ולא ייפרד ולמצוא את האיזונים החדשים עדיין אין בנמצא, אז חזרתי על הגחון והקשבתי לחריקות שכבת האפידרמיס של הנפש שהולכת ונחלשת ככל שהזמן חולף. השכבה הזו כל כך נחלשת שהיא באה לידי ביטוי בפעולות קטנות קטנות ויומיומיות, אפילו לקרוא הודעות מתוקות הממתינות בטלפון לוקח המון זמן, כאלו קטנות, כי כל דבר ניהיה מקשה.
ואם לא די בכך, ברגע שאני רגע מצליחה להרגיע את המערכת, ברגע השברירי הזה בו תחושת התשישות לרגע מרפה, הכוחות והאור שוב חוזרים, את ילדונת, לוחשת לי באוזן, אמא את כעוף החול, מי את שתתייאשי? קדימה אמא, רואה את ההר? קטן עלייך, תמציאי את עצמך מחדש. תודה נועמצוק, אני אוהבת את העצות שלך, האמירות שלך והמסרים מרטיטי הלב שאת שולחת לי מכל מיני כיוונים – תמשיכי כך!! אבל אני עם הבטחות סיימתי.
בתמונה. החיים עצמם.
יום ולילה.
שחור ולבן.
מחזיקה בכל רגע נתון את הגם וגם.
מסע מפרך.
תגובות