תאמיני לי ילדונת את קוסמת.

תאמיני לי ילדונת את קוסמת.

באיזה רגע של אנושיות וראיית האחר, כתבתי לדודה שאפשר לעשות את החג אצלינו. זו לא ממש

הזמנה חמודה וחגיגית לחג אבל זה כל מה שהצלחתי להוציא ממני. בכלל מאז שנעלמת לנו, אני בלתי, מודעת לזה שאני בלתי ועדיין לא מצליחה לטפל בזה, אין לי סבלנות כמעט לכלום. מפה לשם קבענו שהחג יהיה אצלינו למרות ההזמנה הלא חגיגית. מזל שדודה הבינה.

שנה לא אירחנו נועמצ'וק. שנה. כל אירוח גדול מזכיר לי שבעה, כל אירוח קטן דוקר את העצמות, אז לא אירחנו שנה. כהרגלי התעלמתי מהחג המתקרב בניסיון בריחה מהתופת, אבל הגוף גם הפעם לא התעלם. הוא רשם גם רשם. בבוקרו של יום רביעי הוא התחיל לנוע בחוסר מנוחה כמו אוגר בכלוב, לא יודע את נפשו. זה החג בו המפלצות הרגו אותך. בכלל, התאריכים העבריים והלועזיים צולבים אותנו. אבא שאל במה הוא יכול לעזור ואמרתי לו שאני לא מצליחה להתרכז ולעשות רשימה לסופר אז אני אלך ואכניס לעגלה מה שאראה על המדף. מיד כשיצאתי רברס מהחניה, 3 האחים שלך קפצו לתוך הרכב. למה אתם באים שאלתי? כי אם תמותי לפחות ניהיה ביחד. זה משפט די מאפיין לכל מי ששואל, ומה עם הילדים? שנראים ממש ממש בסדר בחיי היום יום והם גם באמת ממש ממש בסדר רוב הזמן, אבל אלו מחשבות שכיחות ויומיומיות שמלוות אותם.

נסענו יחדיו, כך שאם נמות, לפחות ניהיה ביחד...נכנסים לסופר שם נעמדתי במרכזו והקצר במוח תפס חזק ולא שחרר. לא הצלחתי לחשוב על כלום מלבדך. זכרתי מה את אוהבת לארוחת חג, מה הקינוח המועדף עלייך, איך נהגת לערוך את השולחן ואיזה קציצות אפונה ואורז היית מבקשת, אבל איך מתרגמים את זה לאפייה או בישול או מוצרי גלם בבית - אין, כלום לא עבד. קצר מוחלט.

העמסנו מה שזכרתי ואמרתי לעצמי שבטח אחזור שוב ושוב ושוב כי את הרוב שכחתי. וככה מתהלכת כמו אוגר במעגל סגור ומחשבות מרחפות בינך לבין הידיעה שאני חייבת לתפקד. זה היה החלק הראשון של היום.

בחלקו השני, מרוב חוסר אונים, שאלתי מי בא לנועם? האחים שלך כהרגלם לא באים, זורקים בדיחות שחורות על ההליכה לשם אבל אבא ואני באנו לבקר אותך. ישבנו, קצת פרקנו את הכאב המצטבר לנו בגוף החוצה, גילינו שמישהו תלה כוכבים ושמש על העץ ליד הקבר שלך (מי עשה זאת באמת?) ונשמנו אותך לרגע.

לא יודעת איך עשית את הקוסמות הזו ילדונת אבל אחרי הביקור אצלך משהו התחדד אצלי, כאילו נתת לי לשתות רטלין. פתאום הצלחתי להיזכר איך חותכים סלט ואופים עוגה וככה את ואני אחר הצהריים שלמים מבלות במטבח, משוחחות שיחה שלמה על הארוחה. אני קוראת 500 פעם את המתכון כדי לא לטעות ואת מרגיעה, אמא אני כאן לידך, הפעם תצליחי. רוחך מרחפת בחלל הבית לא משנה באיזה מהחדרים, אפילו דפיקה דמיונית בדלת השירותים בה שאלת איפה העגילים כדי להתארגן יפה לקראת החג. לא יודעת ילדונת, אבל הפעם הכנסת בי כוחות כאילו כישפת אותי. הופעת מולי מחוייכת, שמחה, קלילה, מניעה אותנו לשבת יחד לא רק בכאב אלא גם במתיקות שלך, המתיקות שבה דחפת אותנו עם אנרגיית החיים העוצמתית שלך, לפיה לא משנה מה כל אחד סוחב על עצמו, חג זה חג ומשפחה זו משפחה.

יופי אמא, עכשיו את מוכנה אמרת, שבי איתם קצת, תנסי לנהל שיחה רגילה, אני פה איתך, מבטיחה אימושי, אני אהיה איתך כל הארוחה.

עמדת בהבטחתך והיית איתי כל הארוחה. ממש ממש עד הסוף. עד כתיבת שורות אלו שכבר מבינות שאת לא ומביאות איתן את הגל התהומי הבא.

תודה לך ילדה קוסמת שלי שאפשרת לי כמה שעות של רוך ונועם.

לפוסט בפייסבוק