תראי ילדונת.
תראי ילדונת.
מאיה, שעברה בעצמה את התופת ביום הארור ההוא בחמ"ל אחר וניצלה בנס, הגיעה אלינו חודשיים אחרי (נדמה לי) עם מבט מזוגג ולב כואב. לא ידעתי את נפשי איך לעזור לילדה הקטנטונת הזו שהתיישבה אצלינו בסלון והתחילה לספר את הגהנום שלה.
היא יכלה בכל רגע נתון לוותר על הצבא, לצאת משם וללכת טפל בנפש שלה, לעשות לביתה ולעצמה. אבל הנפש שלה היא גדולה ממה שניתן לדמיין. וכדי לעזור לנפש שלה את מאוד עזרת לה. היא הגיעה אלייך לקבר שכסיימה פיקוד לתת לך את הדרגות שלה ועכשיו היא סיימה קצונה וגם את קיבלת תעודה סיום.
מעבר למרגש על המרגש וגדולת הנפש והרוח כאן, מה מניע אדם ואיך הוא קם ומתחיל ללכת, יש עוד רובד מיוחד לסיפור הזה. זה את שעוזרת למאיה לממש, לשרת, להמשיך קדימה וטומנת בה כוחות, וזו המפקדת של מאיה שראתה אותה כל הקורס, עודדה אותה ובסוף הפתיעה את מאיה ונתנה גם לך תעודה וסיכה. בעולם נורמלי היית עכשיו מסיימת קצונה יחד עם כמה וכמה וכמה מהחברות שלך, אבל אנחנו חיים בעולם של אסונות טבע ואת לא עומדת שם איתן על מגרש המסדרים, את רק נותנת
להן כנפיים לעוף.
גדלות הרוח והנפש.
מאיה, את גדולה מהחיים. בחיי.
וזה מה שמאיה כתבה לי נועמצוק.
הייתי עם נועם בקורס ואחרי שנפרדו דרכינו כל אחת לחמל שלה ידעתי שנשמור על קשר ואחרי השביעי אני מרגישה אותה הולכת איתי ואת האור שלה מוביל אותי, יצאתי קצונה לפני חודשיים וישר הנצחתי אותה ודיברתי עליה.
מחר הטקס סיום, וקיבלנו היום תעודות גמר ובדיוק לפני שקראו לי אמרתי לעצמי בראש ״נועם התעודה הזו בשביל שתינו״ וכשהמפקדת שלי קראה לי לקבל תעודה היא הביאה לי עוד תעודה ממוסגרת של נועם ועצרה רגע את החלוקה ודיברה כמה מילים יפות שבעולם מתוקן נועם הייתה נמצאת כאן ומקבלת את התעודה הזו כמו כולם ומסיימת את הקורס הזה והיא הביאה לי סיכה ותעודה שברגע שאני אצא הביתה אני אסע להביא לך, כמובן שמחר בטקס היא לא תצא לי מהראש ורק אדמיין אותה עומדת לידי. שולחת לך תמונה של התעודה.
תגובות