תשמעי רגע. שומעת?

יצא כזה שבשבוע החולף כמה אנשים לא קשורים אחד לשני שאלו אותי על השבעה. איך היה, מה היה, מה אני זוכרת. בום, נתקעתי. המוח עדיין לא הגיע להלוויה. מנסה לשחזר את 3.5 הימים של העדרך שגם שם המון חלקים חסרים לי בפאזל. לא יודעת אם זה קשור נועמון, אבל אולי בגלל שלא השלמתי את התמונה הכוללת של שלושת הימים וחצי של העדרך לא מצליחה לשחזר את השבעה. כאילו המוח קפא ומתעקש לתת כבוד לכל אחד מהימים. אולי כשאשלים את הפאזל מהימים ההם, אצליח לאט לאט לחזור להלוויה ואח"כ לשבעה ולימים שאחריהם. ואולי לא. לא יודעת איך זה עובד הסיפור התקוע הזה, אבל הלכתי בימים האחרונים למטפלת כזו שעושה עבודה עם הגוף. EMDR קוראים לזה. טיפול בטראומה. קלטה אותי בשניות שהמערכת הסומטית בגוף שלי מוצפת כל כך שכדאי לשחרר אותי. טוב נו, לא היה קשה לקלוט אותי בשניות. גם אם היתה יושבת מולי בובת וודו או בוט היא היתה מבינה בשניות.

תגידי, נראה לך שכל סגנונות הטיפול השונים שאני הולכת אליהם יעזרו לי בכלל? יש משהו שעוזר שהילדה שלך מתה?

אני אעזור לך אמא. אני אעזור לך. תמשיכי אמא, תמשיכי, רק תיהיי בתנועה. בסוף משהו יקרה.

על כל פנים, חוזרת אלייך. אני זוכרת שהיו אלו ימי מלחמה, אזעקות וכאלו, עשרות אם לא מאות אנשים גודשים את הבית, אנשים חזק על הטלגרם לבדוק אם את חטופה או איפה את למען השם, איכון הנייד שלך (היה בארץ), טלפונים לא פוסקים לבתי החולים לבדוק אם במקרה משהו ממך הגיע לשם, אנשים הולכים ובאים, תופסים את המצח, זעה קרה, המומים, מתפללים, ממש מתפללים, חלקם אפילו נאבים וחושבים שאת במקום בטוח, טלפונים לעיתונאים (הם היו היחידים בימים האלו שהחזיקו את האירוע, כי מדינה לא היתה ועודנה איננה. רק אזרחים טובים נועמצוק, רק הם) ואני עומדת בחלון הממ"ד עם חזה שורף 500 ומסתכלת אם מישהו מגיע להגיד לנו משהו. טלפונים לכל העולם, בית הנשיא, שב"כ, מוסד, צה"ל. כלום נועמצ'וק, כלום. אני גם זוכרת שבתוך כל ההמולה הזו העו"סית המדהימה של הקיבוץ כינסה אותנו והרביצה בנו תורה (בטוב) מה הדרך הכי טובה ונכונה להתנהל בתוכה כדי לשמור על שפיותם של הילדים. אני זוכרת שבשעתו זה ממש עזר לי האיפוס הזה, אך לא הצלחתי ליישם ממנו כלום כי הגוף היה על 500 והמוח גירד מרוב טירוף חושים.

אני גם זוכרת שפתאום הגיעו הביתה כל מיני עם אנשים עם נשקים ופתאום הארון כלים יפים הפך להיות לנשקיה, רחוק מכל הילדים הקטנים. באותה עת אמרו לי שכל בני הדודים שלך התגייסו בצווי 8 וכולם בלחימה. מה שחסר לי כאן להבין זה אם דאגו להם או לך, כי בעצם הדיפולט הוא לדאוג ללוחמים שנלחמים ולא לך שאמורה להיות בחמ"ל מוגן. אמורה. אני גם זוכרת באיזה רגע שדודה החזיקה את הראש של אבא לפני שיתעלף לה בידיים, ואז ראינו את אחד מבני הדודים שלך מהלך בשדרות בטלוויזיה, תר אחר מחבלים. נשבעת שאם היית בחיים לא היית מאמינה למה שקרה למדינה שלנו.

מפה לשם, היה איזה רגע שאמרו ללכת להגיש DNA בלהב 433. אל תשאלי נועמצוק. שלחנו את אחותך. נתנו לה שקית עם מברשת שיער, שיניים ומגבת ונתנו לה לנסוע. באיזה עולם אמא ואבא נותנים לאחותך לנסוע עם חברת אמת להביא DNA. זו ירידה מוחלטת מהפסים. בשום עולם לא הייתי מאמינה על עצמי שככה לא אתפקד, אבל בחיי שלא הבנתי את המשמעות של זה, חשבתי רק על הטרוף המוחלט בו אני נמצאת. אני חייבת לתפוס איתה שיחה על זה יום אחד. עד כה לא הצלחתי ואני ממש מתביישת בעצמי על זה. אבל היא כמו גדולה, עשתה זאת. וחזרה והודיעה שאת נעדרת. עכשיו זה רשמי. ואז לפני כמה ימים, סיפרה לי חברה-מלאך אחרת, שהיא נסעה איתם. קולטת? לא ידעתי את זה בכלל. כמעט 10 חודשים מאז ולא היה לי מושג. הדבר היחיד שאני זוכרת שהמוח שלי היה בניתוח בלשי-חקירתי איך אני מוצאת אותך. עד הרגע שרועי חזר משורה (באותם ימים לא ידענו מה זה שורה) ואני אמרתי לכולם, בינגו. הילדה בשורה! אתם תראו מה אני אומרת לכם. יש שם אלפי גופות והם לא מוצאים. זה היה החלק החסר שלי בפאזל. שורה. בינגו. נפתר לי החיפוש שלך. כולם

אמרו לי שלא אעז להגיד את זה, עניתי בסדר, לא אעז, אבל היא שם, אתם תראו.

 יומיים אחרי באו להודיע רשמית.

נועמצוק שומעת? נראה לי על שורה אספר לך בפעם אחרת. היה כבד הפעם הסבב הזה.

אבל תראי נועמצוק, גם המדינה תקועה, לא רק אני. 302 ימים החברות שלך לא חזרו מעזה, השמיים קודרים ממטוסים וטילים ועדיין אנשים רבים אחד עם השני כאילו אנחנו ב 6.10. לא רק אני.

מי שהיה בסביבתנו בימים ההם, זרקו לי את חלקי הפאזל שלכם לוואטצאפ, נשמע את הזוית שלכם בסיפור. ככה אני אחבר לתמונה שאולי תתחבר לסיפור ואולי תעזור למוח שלי לעשות עוד צעד.

בתמונה, ילדה שעשתה צמות ושלחה לאמא שלה. פעם אלו היו החיים.

לפוסט בפייסבוק