3, 5, 7 באוקטובר.

נועם שבת

3, 5, 7 באוקטובר.

19 שנים וחודשיים אבא ויוביק סגרו את סדרת ימי ההולדת הדחוסה בחודשי הקיץ והסתיו של כולנו. זוגות זוגות התקבצו כל חודש מאמצע יולי ועד הקינוח של השניים המתוקים ב- 5 באוקטובר. זה די מתוק הזוגות האלו כי הם נולדו באותם חודשים ויצא ככה שהזוגות די דומים.

שנתיים שהמספר 7, בוקר שמחת תורה הצטרף וטרף הכל. משהו כמו אמממ סיימתם לחגוג? עכשיו כל השנה עצב. מאז ואילך, לתמיד ביום של אבא יהיה היום שהורדתי אותך בפעם אחרונה באוגדה, חיבקתי אותך כל כך חזק כאילו לא הייתי אמורה להיפגש איתך יומיים אחר כך. לתמיד ברכת יומההולדת שלך לאבא תיהיה ההודעה האחרונה, לתמיד ישארו רצף המספריים הראשונים האלו 3,5,7 שפעם היו מקום לחגיגת החגיגות ומעתה הלב נחצה לשניים.

את מכירה אותי ילדונת. לכל אחד מגיע. לכל אחד מגיע שזה יהיה היום שלו ולכן גם יקבל ביומו את הדברים הקטנים והמתוקים שהוא אוהב. כל אחד בדרכו. בדיוק כמו אז, המסורת הזו לא השתנתה. כל עוד היא תלויה בי, היא גם לא תשתנה בתוספת הזמזום הבלתי נשלט שלך במוח שלי – ממיש, בימי הולדת לא נוגעים. ממשיכים.

אבל הלב? מה איתו. נחצה לשניים. שבר טקטוני עמוק בין החיים למתה. הלב כבר לא יודע לעשות את הפעולה יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל. לקחת איתך את המפתח ללב וזה נזרק למצולות.

תוסיפי לזה את המחשבה המייסרת שמה תזכור ממך אחותך בת ה- 11 חוץ מסיפורים שנספר. לא הרבה. (מחשבה שתמיד זורקת אותי ליתומים שמה יזכרו מהאבא המת שלהם חוץ מסיפורים – לא הרבה). ואיזו משימה בלתי אפשרית השארת לאבא לחגוג באמת, על מלא מלא שיומיים אחרי בתו נרצחת ואיזה סיפור באו לספר לנו רצף המספרים המאוזנים האלו של 3,5,7 בדיוק בחג הסוכות.

ממש מחר, שנתיים מאז זה היה החיבוק האחרון שלנו, שם באוגדה כשהעולם היה יפה וזורח.

אתמול חגגנו ליוביק נועם שלי. היא אמרה שנהנתה. מן ילדה פשוטה וצנועה כזו, לא מבקשת הרבה מהעולם, ובעיקר מחזיקה את הכרטיסייה של השמחה בבית. מיישרת את גבה זקוף הקומה ומסבירה לי שכדאי לחגוג את החיים עם כל הצער. איזו זוית של ילדה. היום נלך לחגוג לאבא – נעשה כמיטב יכולתינו, עם לב חצוי שמנסה לדלג כבר שנתיים בין חיים למוות.

כמה טוב הבאת לעולם ב-19 שנים וחודשיים ילדה שלי. כמה טוב.

כמה זה בלתי נסבל בלעדייך.

אתמול הרגשתי אותך מברכת את הקטנה הזו...שקצת הפכה לגדולה מאז פצצת האטום שהחיים הטילו עליה. בעיקר נדמה היה לי שאת גאה בה כל כך. כל כך גאה בה. אבל בערבוביה בינינו אני אף פעם לא יודעת איפה את מתחילה ואני נגמרת. בכל מקרה גאה בה מתאים לשתינו.

ישי ריבו/

"הַלֵּב שֶׁלִּי נִקְרַע לִשְׁנַיִם

מָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַמַּיִם

כְּמוֹ סוּפָה מִן הַיָּם ,הוֹלֵם

כְּמוֹ תֻּפָּהּ שֶׁל מִרְיָם , פּוֹעֵם

וְאֵין תְּרוּפָה בָּעוֹלָם

הַלֵּב שֶׁלִּי מֵרִים יָדַיִם

כְּבָר מוֹעֵד לֹא עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם

שֶׁבֶר כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּבָר מָה

וְהַשָּׁמַיִם הֵם לִי חוֹמָה

אֵיךְ אֶעֱבֹר בְּתוֹךְ הַיָּם בְּיַבָּשָׁהּ"