כל.

נועם שבת.

כל.

חיים שלי.

מה ממיש?

את מוכנה כבר לענות?!!!

לא הגיע הזמן?

השתיקה שלך רועמת,

איזה יום עצוב.

לא מתאים לך לשתוק.

שומעת?

כן ממיש.

אחרי שחזרת מהמסע לפולין דיברנו לא מעט על איך שורדי השואה בנו חיים שלמים. לא סתם חיים. בנו מדינה וחברה ויישובים וערים והתחילו משפחות מאפס ומה לא. את, במתיקותך ובתמימותך התעקשת להגיד שהחיים חזקים, שצריך לזכור ולהזכיר את המתים אבל להמשיך הלאה ולהצמיח חיים.

מעניין מה היית חושבת היום אילו היית עוברת משבר כל כך שובר.

על כל פנים, המחשבות המתוקות שלך.. הן מתוקות, אבל מאוד קשות ליישום כי הכל משנה צורה. הכל ילדה שלי. מעניין אם היית מכירה את הבית הנוכחי. בתוך כל זה, יש את האחים שלך כך שאני נדרשת למצוא בי כוחות ממעמקי הליבה כדי לטפל בבית.

במסגרת ניתוח המעקפים היומי, נדברתי איתך בתחילת השבוע, שהשבוע כל האנרגיות מופנות לאתגרים הרבים שיש וביקשתי ממך להמתין לכמה ימים עד שאתפנה.

בטקטיקה מודעת ומכוונת - סגרתי. הדפתי, נעלתי, אטמטי – את הקירות מעלי ואמרתי לך נועמיק...זה רק לכמה ימים.

וככה, הדפתי בכל דרך;

כל תמונה של אמא ובת,

כל חיילת,

כל משתחררת,

כל מטיילת בעולם,

כל חתונה,

כל לידה,

כל בחור צעיר וחתיך,

כל תמונה משפחתית,

כל מסיבה הנראית בסביבה,

כל בית קפה של צעירים,

כל חופשה של חברים,

כל גוגל פוטוס שקפץ חדשות לבקרים,

כל שיר או מנגינה,

כל שדה מוריק,

כל רקפות ששוב הגיעה עונתן,

כל אמא שהתגעגעה לבן שלה שיחזור מהצבא.

מסיטה מבט,

אוטמת אוזניים,

סוגרת תריסים.

בונה בועה.

כל.

ידעתי מראש שהדחקה מכוונת לא מתאימה, מכירה כבר את תג המחיר שהיא מביאה - כאבים איומים וחולשה,

אך האנרגיה שנותרה יכלה להתמקד רק במה שיכולה, ונדרשתי השבוע לעמוד זקופה, לזרוע זרעים ולהצמיח חיים כשמולי ניצבים שלל משברי החיים - המבהילים, הקשים, המורכבים הנוגעים בכל נפש, כגלי הדף מההיעלמות שלך.

נדרשתי להיות להם לעוגן ולמגדלור, להיזכר איפה טמונים הכוחות ואיך בונים להם סיפור – כזה שגם נותן מקום מכבד לקושי, לכאב, לזיכרון, למכאובים, כזה שלא מטשטש ומוחק וגם מחפש עם פנס את הכוחות והזרעים.

**

בתום 5 ימי הדף, חזרתי אלינו.

אלייך ואלי.

אהבה לאין קץ, אם ובת.

תמונה שכבר לא תיהיה

לא חיבוק.

לא מגע.

לא.

אבל היי!

לפנינו מלחמת תקומה.

לפוסט בפייסבוק