אני מדברת יום יום עם הבורא.

מאז שנעלמת ילדה שלי אני מדברת יום יום עם הבורא. לא זוכרת מתי שוחחנו כל כך הרבה כמו ב-609 ימים האלו. המון שיחות יש לנו, כלומר מונולוג במעמד צד אחד. הוא לא עונה ואני בלופים מנסה להבין איזה מן עולם הוא ברא.

לשמחתי, את יופיו של העולם זכיתי להכיר קודם אבל מעולם לא פגשתי עולם כל כך אכזר כמו שגיליתי ב 7.10. כלומר זה לא שהעולם לא היה אכזר קודם, מאז ומעולם הוא היה גם אכזר וגם יפיפייה, אבל כשהאכזריות חורכת לך את הבשר את מבינה אותה אחרת. וכיון ששני הדברים די מאוזנים גם היופי המפעים שיש לעולם להציע וגם האכזריות האיומה אני מנסה להבין למה יש אין סוף דברי הלל ושבח במקורות, בעוד לקיחת האחריות על הרע והמכוער מינורית יחסית וצריך להריץ חיפוש די מעמיק עד שמגיעים אי שם לספר ישעיהו מ"ה פסוק ז': "יֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָּל אֵלֶּה."

תודה רבה. סוף סוף יש לקיחת אחריות.

בחיי נועמיק שהרצתי לא מעט חיפושים כאלו ולא מצאתי אזכורים רבים של לקיחת אחריות על ה-כ-ל

(על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק), אבל ברגע שמצאתי ולו משפט או שניים, נרגעתי. זה עוזר לי להבין את המציאות כהוויתה. ככה היא, איומה ויפה. יש לי ילדה מתה וילדים חיים יפיפייפ להפליא. ככה זה.

(ואי ממיש המוות שלי לגמרי טלטל אותך אה? לא מכירה אותך ככזאת). תראי נועמיק, את דווקא מכירה אותי ככזאת, אולי לא מחפשת במקורות ציטוטים והסברים, אבל רגועה יותר כשהמציאות בהירה מול העיניים, בלי לטייח, בלי לצחצח, בלי נצנצים ובלבי מתק שפתיים. זה מה שזה.

וילדה שלי, אני מזכירה לך שגם את היית כזו, אפילו שהיית מאוד צעירה, היית אחת החברות הכי כנות שיש, היית אומרת לחברים ולחברות שלך הכל בפנים, גם אם לא אהבו לשמוע.

נחשי למה הם גם הכי מתגעגעים היום? (לפחות ככה הם כותבים לנו) – לילדה הכנה הזו שאפשר היה לסמוך עליה בעיניים עצומות, שפיה וליבה שווים שהיא פעלה ללא משוא פנים. בתבונה, בחכמה, אבל אמרה. ואת יודעת מה נורא נועמיק? שאין יותר, שאין אותך. יש הרבה פוליטקלי קורקט וחוסר אותנטיות ומעט כנות, אבל אין אותך שמסתכלת למציאות בעיניים ונכנסת בה דוך. חבל, כל כך חבל שנעלמת ילדה שלי. ֹ

יצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָּל אֵלֶּה.

בכל אופן ילדה שלי...המוות האיום שלך מזמן לנו לפגוש המון סוגי אוכלוסיות שבעולם הקודם לא פגשנו. קשת רחבה מהעם. מה לעשות, פה לא עשו סלקציה, חרפתם את נפשכם בלי ששאלו אתכם במה או במי אתם מאמינים, מהי אמונה עבורכם, מהי תפילה ומה כל אלו טומנים בחובם.

כבר תקופה שאני מנסה להבין אם האמונה מקשה או עוזרת או כל מיני שאלות סטריוטיפיות קיימות, כאילו יש איזו נוסחה. כבר שנה שאני שואלת שאלות דווקא את האנשים הכי רחוקים ממני בתפיסות העולם... ולשמחתי גיליתי הרבה דברים חוץ מהסטריוטיפ. לעיתים האמונה עוזרת ולעיתים היא עושה את הפעולה ההפוכה. לעיתים היא מסכסכת ולעיתים היא מקלה, בעיקר בעיקר אני למדה שאמונה היא סיפור של זהות, של קירות תומכים, של בית, של עוגן של משהו להיאחז בו – מי אני ומה אני בעולם. איזה פעולות אני עושה כשאני קם בבוקר ומה קורה במהלך היום.

לא משנה איזה גוון וצבע יש באמונה ואם יש או אין בורא או כל שאלה קונקרטית שנשאל, היא הרבה יותר מכל אלו.

במוות שלך ילדונת יש כל כך הרבה אובדן זהויות שקשה לחיות בלי קירות תומכים, בלי אדמה יציבה ללכת עליה אז רבים מאיתנו יוצרים לעצמנו בעצמנו משהו להיאחז בו.

מאז שהלכת לא חזרתי להגיד את הודיות הבוקר שלי. (אמא זוכרת את האחים שלי ואבא? כן נועם, זוכרת, אין צורך להזכיר לי) את הכרת אותן. הן נכתבו על ידי. הן התרחשו מייד כשפקחתי עיניים, עכשיו רק העדרך לנגד עיני כשאני פוקחת עיניים. קמה לעוד יום שאת אינך.

בזמן האחרון מרגישה שאני צריכה רגע שוב לייצר לעצמי קצת קירות תומכים, אז באומץ רב פתחתי את אחד הפתקים בנייד שלך ומצאתי מה כתבת לעצמך על מהי תפילה. ניסיתי (שוב) להבין איך ילדה כל כך צעירה תופסת את.העולם.

מה שיפה אצלך ילדה שלי, שגם כשאת אינך...בחכמתך בסופו של יום את תמיד מצילה אותי.

מורת דרך חברתית שלי, בלי להתכוון.

אני אשתמש במילותייך בניסיון לייצר לעצמי קצת קירות תומכים חדשים.

למי שאינו מאמין

קשה לחיות השנה.

השדות מבקשים ברכה

הים מבקש אמונה.

ואתה אינך מבקש דבר.

ליבי ישן את שנתו

ואני ישנה.

חלומי כבד שתיקה

ומתי מהלכים בשנתי

כבתוך מצודה עתיקה.

איך אתעורר משנתי

ואין בליבי אמונה?

ואתה אינך מבקש דבר.

לאה גולדברג

לפוסט בפייסבוק