אני מפחדת. מהשכחה.

נועם שבת

אני מפחדת.

מהשכחה.

כיון שאני לא מצליחה ולא רוצה להפנים את העדרך ולמרות שאני מוסיפה את האותיות ז"ל לשמך כדי שלא אחייה באיזה אשליה או הזיה, רוב הזמן אני מדמיינת אותך בטיול, או בצבא או בכל כזה שנוסעים וחוזרים, והנה עוד קצת ואת חוזרת....אבל אז מגיע איזה ביעוט שחורך את המוח והלב ואין למי להתקשר כדי לשאול, נועם תזכירי לי?

אני מפחדת.

מהשכחה.

ככל שהזמן חולף היום יום שלך בורח לי מבין האצבעות. סתם חיים של בית, של יומיום נעלמים ומתקיימת דמות שנבנית אט אט בהעדרך. אותם אזורים שהודגשו צובעים את הדף והצבעים היותר עדינים בפלטה קצת פחות דומיננטיים. אבל אישיותך היתה כל כך דומיננטית וצבעונית שאני לא יודעת איך מציירים ציור של ילדה כשכל כך הרבה צבעים בוהקים צובעים דף. ולרגע כשאני בטעות לוחצת על הנייד לחייג אלייך... נועם תזכירי לי...אני עוצרת בעדי כי אין אף אחת מעבר לקו. כמה נורא.

השבוע, וכך גם בשבועות האחרונים אני יוצאת למסעות זיכרון מאולצים, כאלו שמחייבים אותי להתעכב על הפרטים, לא לברוח או לשכוח, לא לוותר לתאי המוח המתים שלי, כמו סודוקו למבוגרים. מנסה לזכור את הילדה שלי שהתרוצצה ממקום למקום עם טייץ אדומים, תמיד עם אוזניות על האוזניים כי המוזיקה תמיד התנגנה שם, לא מתחילה נסיעה ברכב בלי שהחליטה איזה פלייליסט ינוגן גם אם הנסיעה אורכת דקה. את הילדה שארוחת הבוקר שלה מוקפדת עם חלומי, מוצרלה, מלפפון ועין שלוקה, את הילדה שאוכלת מעל הסירים ואני עוברת וסתם מוחצת אותה מרוב אהבה מעל הכיריים.

לפני כמה שבועות רינת Rinat Aronis כתבה לי, "אדוה, תרשמי ביומן, מופע הסיום BACK TO BASIC של הדאנס Dance Academy דאנס אקדמי בתאריך זה וזה, תבואו".

                                                                                                                                                        את מבינה ילדה שלי. יצאתי למסע זיכרון על כך ש- 10 מתוך 19 שנותייך רקדת. יותר ממחצית. נדרשתי לחרוש תלמים ושדות במוח המת שלי כדי לזכור באיזה שנים רקדת, באיזה מסלולים, כמה ימים בשבוע, מה זה דרש ממך, עם מי רקדת בכל אחד מהמסלולים, מי היו המורות והמורים שלך ומה זה עשה לך לרקוד כל כך הרבה שעות בשבוע.

10 שנים רקדת. 10 שנים שהרגליים הקטנות שלך הובילו אותך לדאנס עם בגדי ריקוד מכל הסוגים, גולגול מתוח וגב זקוף.

ניסיתי להתקשר אלייך, נועם תזכירי לי? ואין כלום, הקו מת. כמה נורא.

הגעת לדאנס בשנה השנייה להיווסדו. כלנית הקימה בית ספר לריקוד בתוך הקיבוץ כזה שכל ילדה קטנה חולמת עליו. וככה, 10 שנים את שם, מתגלגלת מצחוק עם מיכ וברק, נעה ונדה ואוהבת כל כך.

בסוף כיתה ט' הודעת, זהו, אני פורשת. למה שאלתי? כי אני צריכה להשקיע בלימודים ובחניכים שלי בתנועה ולא יכולה לעשות את כל הדברים ברמה של 100. אצלך לא היה משהו שנגעת בו שהיה פחות מ- 100. אבל את אוהבת לרקוד עניתי. לא אפסיק לרקוד ענית, רק לא בדאנס. אותו אשאיר לרקדניות ולרקדנים האמיתיים. ובאמת מאז, עלית על ברים ולא הפסקת לרקוד. אפילו ההליכה שלך היתה מעט בריקוד כי כל הזמן היית בתנועה.

אדוה, 10.7.2025, "ילדה שלי" לזכרה של נועם אברמוביץ, תרשמי ביומן.

נועם שלי תקשיבי טוב טוב. רינת הזו היא אגדה מהלכת. יש לה לב שאין לתאר נוסף על הכישרון הלא הגיוני שלה. כל שנה היא וחברותיה המורות והמורים הגאונים של הדאנס מעמידים מופעים שהלסת נשמטת והמוח לא תופס. כמה כשרון וירטואזי יש על במה אחת.

מאז שהלכת היא לא עוזבת ידיים. תמיד מתעניינת, שואלת, בודקת את הדופק שלי ומתגעגעת אלייך כל כך. אל הילדה שהכירה לא מספיק.

אגיד לך בכנות נועם שלי, המחוות האלו שאנשים עושים, מרצונם, מלבבם הן הכי הכי. התחושה הזו שגם לא שוכחים אותך וגם פועלים לזכרונך היא עולה על הכל. חשבתי שזה מפעיל ככה רק אותי, אבל בקבוצת ההורים של ראשון התחיל השיח הזה מה קורה לנו כשמזכירים את הילדים המתים שלנו בלי שנבקש או נרמוז. אורי סיפר שהלך לחתונה וכל המסכים היו עם הבן שלו כשהחתן והכלה נכנסו עם הדגלים של הבן המת, זה שבזכותו... ליה סיפרה שהחברים של הבן הרימו טורניר לזכרו ועמוס שיתף כמה זה מרגש אותו כשמקום העבודה של הבן הרים אנדרטה המשלבת חומר ורוח גם יחד. ככה, מחוות בלי לשאול. מחוות בהפתעה. כולנו ניסינו להבין מה הסיפור הדפוק הזה וממתי אנחנו זקוקים לזה. לא יצאנו עם תשובה ברורה אבל עם אמירה שכזו, שזה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדימיון, מעט בחיים.

הוירטואזים שהיו על הבמה הגיעו ל-י"ב. הם תכף פותחים פרק חדש בחיים שלהם ועוזבים את הדאנס. הם אלו שרקדו לזכרך. איך אפשר להבין בכלל מה זה לרקוד לזכר. כמה זה מעמיס על הלב.

במקום למופע, הגעתי עם אחותך לגנרלית ילדה יפה שלי. יותר פשוט בגנרלית. ככה האולם ריק ואף אחד לא מסתכל על הדמעות. לרינת נשנק הקול כשהיא הקריאה עלייך וישבתי מספיק קרוב כדי לראות אותם רוקדים. הם רקדו ובכו, בכו ורקדו והכל התערבב בין יופי ונשמה, כישרון ואהבה. אהבה לילדה היפה שלא הכירו, אבל רקדו לזכרה. כבר שנה שניה.

*** את יודעת מה היה מוזר ילדה שלי. את השיר "ילדה שלי" שכתב והלחין יונתן ארצי Yonatan Artzi  המתוק והמוכשר להפליא לא הצלחתי לשמוע מעל לשנה. הכל כואב מידי. דווקא על גבי השיר הזה רינת בחרה לבנות את הריקוד, בדיוק באותו שבוע שיונתן ארצי מפרסם את השיר הראשון מהאלבום הראשון שלו והשיר הזה נכנס לתוכו. דווקא השבוע, במקרה או שלא, מישהו הביא לנו את הכתבה בעיתון שבו יונתן הזכיר גם אותך. פתחנו את העיתון, וראינו אותך. ילדה שלי, יפה, מחייכת עם עיניים טובות.

***

תגידי נועם שלי, התערבת פה כשהכל מתנקז לאותו שבוע, שבועיים לפני יומההולדת שלך? ממיש, את זה תצטרכי כבר להבין לבד.

לפוסט בפייסבוק