הַתִּקְוָה / נפתלי הרץ אימבר.

נועם שבת,

הַתִּקְוָה / נפתלי הרץ אימבר.

נועם שלי, מאז שעזבת...אני לא שרה הַתִּקְוָה. עומדת קפוצת פה ולא מוכנה להתמודד עם המילים, המנגינה והמשמעות. נדמה, שאת הרבה מהכעס והזעם שלי, תעלתי להמנון. כל הזעם, התסכול והכעס שסומרות שערותי ממגוון המחדלים שהתרחשו כאן, התנקזו לשיר סמלי אחד. ממש מן ההתחלה, נשבעתי, שעד שאני לא רואה שינוי מגמה במה שקורה במדינה הזו, לא שרה, לא מזמזמת, לא ממלמלת. שתיקה רועמת הזועקת יותר מכל צעקה.

ילדה שלי, היום אני מציינת את יום הולדתי. יום הולדת שני בלעדייך. לצערי אני כבר מכירה את התהומות האלו, כבר מכירה את מדרגות הצער וככל שהתאריך מתקרב אני יורדת למדרגות הכי תחתונות. לא כי אני רוצה, כי זה מגנט הממגנט – איך אמא יכולה להמשיך לגדול בשנה כשהבת שלה, מחמל נפשה, כבר לא תגדל.

לפני חודש וחצי לערך, כשהתחלנו לגלגל מחשבות אם אנחנו מסוגלים לעלות לאוויר עם קמפיין לגיוס המונים לרגל הקמת המרכז לשירות ציבורי לאורך הטוב,

ב .7.9.25, שנה ו- 11 בדיוק למותך, חודש לפני השנתיים לאוקטובר הארור, זה היה נראה רחוק ובלתי מושג. רחוק מאוד. לא היינו בכיוון בכל היבט שהוא ומסתבר נועמיק, שקמפיין כזה דורש עבודת הכנה אינטנסיבית. אני כמובן הסתכלתי לשמיים, חיפשתי זרעי סביונים והרגשתי שממך תבוא התשובה, אך האנשים המדהימים שהצטרפו אלינו תשתית - לחיזוק השירות הציבורי  (שאגב נועם, הם התקווה כי הם פלא) הם עם הרגליים על הקרקע ואמרו שזה דחוק מאוד, אבל אין מצב שאנחנו לא מצליחים לעמוד בלו"ז.

כנראה נועמיק ששילוב של העליונים והתחתונים גרמו לזה לקרות כי אני לא יכולה שלא לחשוב שזו מתנת יום ההולדת שלך אלי. נדמה שממש היה לך חשוב שביום הולדתי נשיק את הקמת המרכז לשירות ציבורי על שמך, לאורך הטוב, גם כשאת אינך.

למרות שאני משתייכת לאנשים סוג ב', אלו שלא עושים עניין מימי הולדת, יומההולדת שלי היתה תמיד עניין עבורך. בדיוק כמו שאני הכנתי לכם שפע וכל טוב בימי ההולדת שלכם, דאגת תמיד להכין לי שולחן יומהולדת, לקנות מתנות ולכתוב ברכות. כשאני קוראת את הברכה שלך מלפני שנתיים ואת זו שלפניה ולפניה ולפניה, אני תופסת את הראש שוב ושוב ושוב ואומרת לי ממסך הדמעות איזו ילדת פלא היית. איזה מותק עם לב אוקיינוס שהיה לך. ואיזה קשר ספגטי היה לנו ואיך הפכת עם הגיל להיות שותפה שלי בעולם הזה. מן מעבר כזה מילדה לשותפה, לכזו שכבר מדברים איתה על דברים של גדולים.

הבנתי את הקשר בינינו תמיד, רק שעכשיו אני תופסת את הראש ולא מצליחה להבין את הסיטואציה האיומה הזו. מתישהו מבינים או רק תופסים ת'ראש ורוצים לדפוק אותו בקיר? א-י-ך י-כ-ו-ל ל-ה-י-ו-ת ש-ז-ה מ-ה ש-ק-ר-ה.

שנתיים אחורה, את חודש וכמה ימים בצבא, בסיירים, קורסיסטית ירוקה, מבקשת מהמפקדת לצאת כדי להפתיע את ממיש ליומהולדת. הפכת עולם כדי שזה יקרה. וככה מצאתי את עצמי באיזה אמצע קורס שלמדתי, דפיקה בדלת לשמע הילדה שלי שנוסעת את כל הדרך מסיירים והופכת עולם רק כדי להיות עם אמא שלה ביומה-הולדת. סתם יומ-הולדת, לא מספר עגול או משהו שאמורים להתרגש ממנו. לא פיספסת רגע אחד לחגוג את החיים. כתבת לעצמך בפתק שעבור האנשים שאת אוהבת, תורידי את הירח עבורם, וכך עשית.

אז אולי היום נועמיק, שלחת אלי את המתנה הזו כדי שתהפוך לחלק מהקירות התומכים שלי, שתיהיה עוד רשת הצלה בכל פעם שאני נופלת מהחבל כי מה שאנחנו מקימים זו המורשת שלך, ממש ממש רוקמים יחד את כל מה שדיברת עליו, חשבת אותו, האמנת בו, רצית אותו, שאפת אליו ולא תצליחי לממש אותו לעולם.

את כל כך מתוחכמת, שאני לא יכולה שלא לחשוב שזו לא את שסידרת ככה את הכוכבים לכבוד הקמפיין – שהצלחנו להתארגן על סעיף 46 לניכוי מס בתרומות לעמותות, שהצלחנו לייצר שפה מיתוגית ברוחך, שיצרנו שותפויות וחיבורים, שפגשנו כל כך הרבה אנשים טובים ומיוחדים בארץ הזו. איזה אנשים אמא'לה. בחיי שאני לא מבינה איך הדברים עובדים ילדונת. אבל נדמה שזו את שלא נחה לרגע ומנצחת על התזמורת הזו מלמעלה אחרת אין לי שום דרך להסביר את שקורה כאן למטה.

השנה שוב לא אזכה לברכה ממך.

זה שובר לי את הלב השבור.

הוא כל כך שבור ילדה שלי, שבור עם תעודה מהרופא, אבל תדעי שמתוך השבר אנחנו בונים. בונים ממקום עמוק של אחריות לארץ הזו, ממקום שחייבים חייבים לבנות מחדש ומחפשים משמעות ילדונת, מחפשים. בדיוק כפי שכתבת. אולי זה יישמח אותך לדעת.

אני כל כך מתגעגעת נועם שלי.

הגעגוע צורב כל פינה בגוף.

תודה על מתנת יומההולדת שארגנת לי.

אוהבת לאין קץ.

אמא.