הודיה.

נועם שבת.

הודיה.

120 שבתות ילדונת שלא חזרתי להודיות היומיות שלי, אלו שאת אימצת וחיית לפיהן ואלו שהיו לי לשגרה יומיומית חזרתית – שחרית, מנחה, ערבית – הודיה ותפילה. הודיתי על היש והתפללתי רק על דבר אחד – עד הילדים – בהם לא לגעת.

מאז שהתוהו החשיך, לא חזרתי לפעולה הזו. הרגשתי מקוללת ונבגדת, רגשות קשים ואפלים על אף שלנגד עיניי כל יום כל היום הבית, עליו אני מודה ומתפללת יום יום 3 פעמים ביום.

כשמאבדים באבחת סכין, מבינים באבחת סכין שאסונות כבדים נוספים יכולים לפקוד אותך ברגע. אין תעודת ביטוח לא משנה מה אעשה.

120 שבתות נדרשו לי ללמוד לעשות את 2 הפעולות המסובכות האלו יחד ולא להפריד בינהן – להודות על היש, להתפלל על הקיים ולקלל על האין אותך. לאזן בין החושך לאור, בין הרע לטוב. לתת לכל הרגשות מקום משלהם. לזהות אותם, למקם אותם בגוף, לכבד כל אחד מהם לא לריב עם האפלים ולתת מקום לנעימים והאהובים, להבין שזה מי שאנחנו, זאת מי שאני. ובעיקר להבין, שהודיה היא עבור הכאן ועכשיו, מסאג מיידי ללב, אך מנותקת קשר מתוצאות עתידיות עליהן אין לנו שליטה – להימנע מהחיבור הממכר הזה בין סחר ועונש, בין אם...אז....כל שנותר הוא רק הכאן ועכשיו.

הרבה לילות משותפים היו לנו השבוע נועמיק. ככה זה מאז. דופק מהיר, קושי בנשימה ומעט שעות שינה. שעות על גבי שעות בלופים של שיחות במעמד צד אחד. אני מדברת בלב ומדמיינת את המחשבות והתשובות שלך.

בכל שבוע אנשים טובים טובים, נפלאים, עושים עבורנו מעשים מרגשים כאלו שחודרים את מעטפת הלב ומחזקים את הזיכרון שלך, נושאים את המיצוי שלך או תמצית הערכים המזוקקים שלך ברוח, מהדהדים אותך בעולם, מפריחים אותך מעבר לימים, נושאים אותך בלב ובכיסים, "כי הזכרון איננו רק מבט לאחור אלא מצפן מוסרי לעתיד" כתבה לי מישהי השבוע כאילו קראה מחשבותיי.

ניסיתי להבין מה קרה השבוע, מדוע דווקא השבוע הגיעו לפתחו של הוואטאצ גודש הדהודי חריג שלך. מה בעצם קורה פה ומה זו האנרגיה המתפרצת הזו. תהיתי אם זאת את שמפעילה את כולם כדי לעזור לנו להחזיק מעמד ולשלוח לנו עוד ועוד אהבה בכל מיני דרכים משונות או אם יש בך געגוע עמוק כזה שגם לך נמאס מהטיול המופרע הזה וכל מה שאת רוצה זה לחזור הביתה, לשים את הראש בחיכינו, לבכות ולהגיד די, נמאס לי, חייבת אתכם, הכל הרבה יותר מידי, מיציתי את ההרפתקה הזו. והאמת ילדה שלי? הרגשתי גם וגם – שגם את בגעגוע מחניק ובלתי אפשרי ורוצה הביתה, רוצה לשים את הראש, וממש בו זמנית מנסה לעזור לנו להחזיק את הראש מעל המים, מניעה אנרגיה מטורפת בכל כך הרבה אנשים ומזרימה אלינו דרכם עוד ועוד אהבה.

נשמע שגעון? אני יודעת, אבל העולם משוגע ממילא, אז מה זה משנה.

האמת ילדונת, שיעור גדול למדתי ממך, איך בחייך הקצרים הצלחת להחזיק מנעד רגשות מנוגד ולא נבהלת מכלום, כזה שנתן מקום לכולם – ידעת לכעוס, להיפגע, להיעלב, לקנא לשמוח, לצהול, לטרוף, להנות ולאהוב. ואוו כמה לאהוב. מי שזכה באהבתך פגש את השמש בכבודה ובעצמה. וידעת להודות. כל יום חיית בהודיה. הרגשת אותה, כתבת אותה, הרעפת אהבה בלי סוף.

בכל מקרה ילדונת, מנהגך כמנהגי, מנהגי כמנהגך, לא יכולה שלא להדהד את כל התודות לאנשים המיוחדים האלו שהרעיפו עלינו מבול השבוע;

לשרי Sarai Levy , אהובתך ואהובתנו שלקחה על עצמה את הפרויקט הכי הכי קשה בעיני וזה איתור

תמונות, סרטונים והודעות מכולם, להדי שכתבה שהעבירה עלייך שיעור, וכששאלתי איך עמדת בזה? ענתה שהתפרקה וקולה רעד בטרוף אך בסוף צלחה את זה וענתה - כמה זה חשוב, לנועם שלקחה את חיילי תגלית לגבעת התצפיתניות וסיפרה שהתפרקה, אבל שכולם כל כך התרגשו כך שהיא חייבת למצוא בעצמה כוחות להמשיך, לשושי שכל שבוע מעבירה לחיילים שלה שיעורים עלייך ובכתה מדמעות מהמכתב שאחד החיילים כתב לה, לבחורה שטיילה בצ'ילה ודווקא בחדר ששכרה לישון בו הופיעה מדבקה ענקית שלך, לחברת קוגנייט שקנתה לכל העובדים שלה "ערכות מעשה אחד טוב" ויכלו לגמרי רק "לתת" מתנה, אבל בחרו לעצור את יום העבודה, ללמוד אותך, לספר עלייך, להעביר עלייך סיפור שלם, לאגם הרפז, שהיא פלא, וכבר חודשים לומדת אותך וברגישות גדולה מבקשת עוד ועוד סיפורים עלייך והרימה ערב מרטיט לב שבאמת אין לי מילים אל מול העשייה שלה, ל עילי בוטנר - Elai Botner  שברגישותו ויופי ליבו בחר להקדיש לך "חג המשק", לטל שלוקחת אותך כל שבת לים – חורף וקיץ והנר אצלה בבית תמיד דולק ול-ג'. שהגיע במיוחד מגרמניה ופרס בפני בנדיבות גדולה איך הוא ממליץ להצמיח משפחה כאח שכול מזה 20 שנה (והדיר שינה מעיני כשניסיתי להבין מאיפה אני לוקחת כוחות כדי לממש) ואיך הוא הולך להדהד אותך בעולם.

אמנם כתבתי לכולכם בפרטי, אבל כמו שאתם מהדהדים את נועם שלנו, חשוב לי להדהד אתכם בהודיה. הרחבתם את לבנו. כל כך.

120 שבתות ילדה שלי שהגעגוע

צורב כל נים ונים.

געגוע של אהבה הוא אש יוקדת.

+4

לפוסט בפייסבוק