הולכת בדרכך ילדה שלי.

אם יש משהו שידעת לעשות בעוצמה חסרת תקדים זה להעניק אהבה. עשית את זה בכל דרך אפשרית. אהבה פיזית של חיבוקים ונשיקות, מעיכות וחיבוקים ועוד חיבוקים ובהמון דרכים יצירתיות – אהבה במילים, במכתבים, במחוות, במתנות, בעשייה למען – בכל דרך אפשרית נתת המון המון אהבה או כמו שבולו שלך אמר לי השבוע, בזה אי אפשר היה להתחרות איתך.

במחברת שלך כתבת ש"לאנשים שאת אוהבת, תיהיי מוכנה להוריד את הירח בשבילם". זה נכון נועמצ'וק. חבל שהירח לא יכול להוריד אותך אלי. איזה פספוס.

והיה לך מנהג יפה, כל כך כל כך יפה ומאז אני הולכת בדרכך. היית נוהגת לכתוב מכתבי תודה ולהניח מילים טובות על לבבות לכל מי שחדר לליבך והשפיע עלייך לאורך הדרך. (ממיש בחייאת, מה מנהג, בסה"כ הייתי כותבת מכתבי תודה לאנשים שאהבתי – איך הפכת את זה למנהג, אל תעשי יותר ממה שזה. דווקא אני עושה נועמצ'וק, כי אני לא מכירה המוני מתבגרים שככה מוקירים תודה ודואגים לכתוב ולהגיד את זה לאחרים. ממיש, את עושה יותר ממה שזה. אוי ילדה שלי, הויכוחים איתך – נגמרת מגעגועים לויכוחים איתך. תני לי רק עוד ויכוח אחד שהוא כל כך סימן לחיים).

על כל פנים, מאז שנעלמת כמות המכתבים שהשארת לאחרים וזרמה אלנו הפתיעה אותי ממש ומאז הבנתי שאני חייבת לאמץ את המנהג היפה הזה שלך.

                                                                                                                                                        אלו ימים של סוף. לא סוף החיים. סוף שנה. בכמעט שנתיים המסויטות האלו הצוותים החינוכיים היו אלו שהצילו את האחים שלך והצילו זה אומר שהם לא ויתרו עליהם. לא ויתרו עליהם זה אומר שבכל מדרון חלקלק, בכל השתבללות, בכל הדיפה, בכל קוצים שיצאו, בכל כאבי לב, בכל התנהגות בלתי נסבלת הם היו שם. בעדינות, בסבלנות, בתבונה ובנחישות לא מתפשרת.

כתבתי להם בברכת הסיום שמאז שהחיים של פעם הפכו להיות פחות רלוונטיים שיניתי את המשפט הידוע: "כל אחד צריך מישהו אחד שיאמין בו" למשפט, "כל אחד צריך מישהו שישים לו יד על הכתף, יחדור לליבו ולא יוותר עליו".

היו שם עוד הרבה מילים טובות שהנחתי על ליבם הטוב ונתתי להם אבן אהוה כשליחה שלך "ואהבת במעשייך" כי את עבודת החינוך הקדושה שלהם הם עושים באהבה ומה שאת נועמצ'וק עשית, עשית באהבה.

קל לוותר עלינו השבורים. כלומר, לא באמת קל כי זה גורר המון רגשות אשם וחוסר אונים ולרוב חלקינו בלתי נסבלים (לפחות אני), אבל רבים יעדיפו לחיות עם רגשות אשם או להדחיק או למסך או להדוף או לשתוק או לקפוא מאשר למצוא בתוכם אומץ לגשת אלינו השבורים.

זה דורש המון משאבים להיות לידנו – להיות ליד מי שכאוב, שבור, מנופץ. מי רוצה להיות ליד עצב ויגון, ליד מי שלא יודעים מה להגיד, ליד מי שרע לו. אנחנו גדלים לתוך קידוש האושר, אז מה עכשיו כל השחור הזה. אלו הרוב.

בודדים מוצאים בעצמם את הדרך ולא מוותרים. מרגישים שליחות אמיתית ומשמעות כשהם מניחים לנו יד על הכתף.

אצלנו קהילת השכולים יש דיבור חזק ששכול הוא מסננת ליחסים. המיכל הרגשי נעשה כל כך קטן מה שהופך מגבר תהודה לרגישות שבך, כך שקל מאוד לזהות מי נמצא עבורך ברגעים הקשים בחייך ומי לא, כנראה שמסננת החיים תעשה את העבודה כי לך אין כוחות להשקיע ביחסים. מי שכן יהיה שם עבורך, תקטפי את הירח בשבילו. הזדמנות להתפתחות אנושית.

המורים האלו לא ויתרו על האחים שלך ילדונת. אלו מורים שהפכו גם הם למורים שכולים, חלקם לימדו אותך ואהבו אותך כל כך, חלקם למדו עלייך אחרי מותך והמורים האלו שקופים לגמרי. אינני יודעת באמת אם הם קיבלו תמיכה כלשהי (מקווה שכן), אבל גם הם איבדו תלמידים ונדמה כי הלב שלהם שורף מבפנים והם צריכים להמשיך ולהעמיד פה דורות משובחים כמו שהם עשו עד כה. הודתי

להם אישית. הנחתי להם מילים טובות על הלב גם בשמך. מי שטרם הספקתי עוד יקבל ממני הודיה כי אני הולכת לאורך הטוב. הולכת בדרכך.

"כל אחד צריך מישהו שיניח לו יד על הכתף, יחדור לליבו ולא יוותר עליו".

מוקדש באהבה מנועם וממני לכל מורי תיכון איזורי ברנר תיכון אזורי מקיף ע"ש י.ח. ברנר למנהל האגדי Itsik Hulday  שלהם שמהווה לכולנו מצפן של אנושיות וערכים טובים.

בתמונה. דודה ואחיינית.

האמא השניה של נועם.

בשבילה היית מורידה את השמיים נועמצוק. מזל שכתבת לה את זה וזה לא נשען רק על זכרון מרוט.

לפוסט בפייסבוק