הזעקה השקטה.

נועם שבת

הזעקה השקטה.

חיים שלי, האמת, שהשבת הזו רציתי לספר לך על כל אותם דברים שאת המנוע, הגנרטור והמפעילה שלהם. בלעדייך כלום לא היה מתקיים כפי שהוא מתקיים בחיים החדשים, וכל יום אני אומרת לעצמי שהלוואי וכלום מהתוהו לא היה מתקיים. הלוואי שלא הייתי נזרקת ככה למסע החדש בארץ לא סלולה בלית ברירה. הלוואי.

אבל השבוע קרה דבר ממש מוזר, כזה שהתקשיתי לעצום מולו את עיני, ובעיקר התקשיתי לעצום את עיני מולך, כי את לא היית עוצמת את עינייך ותמיד השמעת את קולך.

זה עניין ילדונת ההיפוך הזה – בחייך אמנם למדתי דרכך אין סוף, אבל זה היה בהובלתי, ובמותך הפכת למכוונת הגדולה שלי, כמו בת קול המשמיעה את קולה.

על כל פנים, מאז הפוסט האחרון נועם שבת בשבוע שעבר, אני מוצאת עצמי מתכתבת עם עשרות הורים שכולים שביקשו שאמשיך לכתוב על האחים החיים ואתן דוגמאות. אמשיך לכתוב על ההתמודדות שלהם (שלנו) כהורים, על המכאובים, על החולשה, על זעקת הלב השקטה בטחינה לעזרה, ועל הפיגומים שהחברה נדרשת לבנות להם. זה היה כל כך עוצמתי וחריג ששאלתי אותך מה אומרת? לכתוב על הזעקה השקטה או להמשיך את השיחות הקבועות שלנו. האמת, שהפעם לא היית צריכה לתת סימן, תשובתך ברורה.

התכתבנו על כל מיני, אבל אם ממקדת לך ילדונת – ניסיתי להבין מה קורה עם הילדים החיים, למה הם (ואני) כל כך נלחצים, הרי הם מתוקים וחזקים ויצירתיים ומתמודדים יופי יופי הילדים החיים, הם ממש חיים ולא רואים עליהם – אז מה העניין? ולאיזה עזרה הם זקוקים או מצפים לקבל.

קיצר פיגומים נועם? בואי אקצר לך – המלחמה הזו הורידה נוסף לאלו שהיו שם, מלא מלא מלא אנשים לשול (לשוליים). (רבים יחזרו לנתיב הראשי!) חלקם עצרו בצד, חלקם נוסעים בשוליים, בנתיב מקביל ובמהירות אפס.

הכל יותר מידי בשבילם – המסיבות, הבילויים, החיים בעוצמה, זה שרוב החברה המשיכה הלאה, זה שבחוויה שלהם 7 באוקטובר שינה לתקופה, אבל בעמוקים, לא שינה דבר. להיפך, יש רק עוד הרבה מאותו דבר. הם בודדים ומתבודדים, מסתכלים על העולם בעיניים זרות ואחרות, מתקשים למצוא חיבור בין המתים לחיים.

מה הם צריכים? שלב א' שיראו אותם – הכרה. שלב ב', שלא יוותרו עליהם שלב ג' מעשים. פחות דיבורים, יותר מעשים. אפשר גם להחליף בין השלבים. שלב א'-ד' לשאול. לא להימנע. לשאול מה מתאים לכל אחד. זו כל התורה על רגל אחת.

מה זה פיגומים ממיש? אדם הלך הלך הלך נפל לבוצה בה יש בוץ טובעני. ככל הנראה הוא לא יוכל לצאת ממנה לבד אלא אם ימשכו אותו החוצה. זה פיגום. שמישהו ייתן שם יד וימשוך אותו החוצה. זה נכון לכל מי שנוסע בשוליים בעל כורחו.

מתמצתת לך התכתבויות ילדונת;

# כשאמרו לילד ללכת הביתה כי יש לו פרצוף חמוץ – אז שיהיה שם ילד שילך אחריו, לא יוותר עליו ויבוא שוב ושוב ושוב עד שהחמוץ יאזור אומץ ויחזור. למרות שהחמוץ כל כך נעלב שהוא לא ירצה לדבר איתו.

# כשהילדה במסיבה לא ממש שמחה כי מה לעשות.... שלא יגידו לה: "יו איזו כבדה את", "יאאלה תרימי" – והיא קופאת, ננעלת ורק חושבת על האח המת שלה ולא ממש מצליחה לצהול – שתיהיה שם החברה אחת שתגיד לה: "אחותי, אני רואה אותך. יודעת שזה בלתי אפשרי עבורך. אוהבת אותך ואיתך. בזמן שלך, בקצב שלך".

# כשהילד לא מגיע לבית ספר כבר תקופה כי זה פשוט קשה מידי, אז שיהיה שם אחד שיבוא אליו הביתה, יניח מכתב של כמה מילים מילים – "אחי, מתאר לי שמסובך לך, אני פה. אוהב אותך, תמיד פה". ישים גם עוגייה ליד הדלת וילך. אבל שיתמיד, שלא ייבהל.

# כשמישהו אומר לך "לא אחי – לא בא לי לצאת, לא בא לי להיפגש, לא מתאים לי היום וגם לא מחר ותניחו לי" – אז שיהיה שם חבר אחד שלא ייבהל ולא ייעלב ויבין שזה לא קשור אליו, אבל יהיה – ולא יפסיק לנסות – להוציא אותו מהחדר – החוצה, לטבע, לים, לטיול, לכייף – סתם לכייף, לעזור לו לעשות את המעבר מהעצב הבודד הזה לנתיב המרכזי ולו לכמה שעות.

# להזכיר את האחים המתים – יש כאלו ששונאים את זה ולא מוכנים שמישהו יזכיר אותם או ירוץ

לזכרם וכל מה שזה מביא איתו ויש כאלו שמאוד מאוד רוצים שיזכירו את האחים שלהם. הדרך לגשת לזה – היא פשוט לשאול : "אחותי, מתאים לך שאעלה סטורי עליו? – הכי פשוט לשאול, הכי מעצבן שנמנעים.

# והכי מתעתעים הם אלו שנראים ממש בסדר, שמחים וצוחקים וסבבה והכל ומחזיקים חיים ומאמינים בלהחזיק חיים, ומבינים שהחיים קצרים וכדאי ממש לטרוף אותם, ודואגים להורים ותופסים תפקידים הוריים – לתת גם להם מקום ולהבין שחלק מהזמן בפנים, כלום לא בסדר.

האמת ילדונת, שזאת עבודה הורית. בבית. לא של בית הספר. תפקידם של ההורים ללמד ולשאול - "איך היה היום שלך?, מה שאלת היום?, מי לא הגיע לכיתה ואיך עזרת למישהו?"

זה ממש מסובך נועמיק. בחיי. גם לדאוג לילד שישמור על עצמו ויתפתח ויעוף על החיים וגם יראה אחרים – איפה עובר הקו הדק בין אני דואג לעצמי לבין אני עוזר לאחרים? – תכלס, החיים קשים. פעם לנו הכל היה פשוט, היום מסובך ומסוכסך.

או כמו שאיש אחד יקר מאוד לליבי סיכם השבוע במשפט מחץ –

ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים מתים צרות גדלות.

**

בכל מקרה כל ההתכתבויות האלו עם ההורים, הזכירו לי שהשבוע ישבתי לקפה ארוך מאוד עם חברה שלך. היה מרחיב לב מחד וכואב כל כך בו זמנית. היא הזכירה לי איך היית באה להציל אותה מכל צרה, לא משנה באיזו שעה ובאיזה מקום בארץ, פשוט היית זו שמשכה אותה מהבוצה. ואין אותך ואין אחת שממלאה את הלב שלה בנועם כמו שהיית באה לעזרתה.

הזעקה השקטה.

לפוסט בפייסבוק