החברים שלך.

נועם שבת

החברים שלך.

תשמעי ילדונת, זה חתיכת עניין כי מאז שנעלמת השבועות גדושים ברכבות הרים ובכל סופ"ש אני רוצה לכתוב לך קצת על המרכז לשירות ציבורי המתהווה ועל הפגישות המרתקות שמתקיימות, שבשום סנריו אפשרי לא יכולתי לדמיין שזה מה שיקרה עם חיי או בחיי, אבל בכל שבוע יש איזה עניין שלופת אותי כל כך חזק שהמחשבות נודדות רק אליו לא משנה כמה פגישות מעניינות היו בו.

השבוע הלפיתה החלה כשהבנתי שממש מחר יתקיים המפגש האחרון של קבוצת ההורים שאנחנו חברים בה כבר שנתיים. במפגש האחרון היה מין פרומו לסבב הסיכום וכל מה שקרה בו הוא עננת עצב ההבנה, "שהבנו". כלומר, הבנו מן ההתחלה איזה אסון נורא קרה לנו, אבל לאורך זמן יש משהו עמוק בהבנה שחורץ חריצים כל כך עמוקים שזה כמו ספינה המתנתקת מהנמל, מתרחקת מהמציאות ומבינה שההפלגה שלה היא לתמיד. היא תצטרך לפלס לעצמה את הנתיב בעצמה עם הצוות שנמצא עליה.

משפטי הסיום של ההורים הלכו איתי כמה ימים עד שתומר שלח תמונה בחמישי – תמונה של החברים שלך. אבל רגע לפני, התמונה דורשת הסבר.

השורצים - תומר תומר שורץ  ושירלי האהובים הקימו את מיזם "החבורה" לאורו הטוב של עומרי ילד הפלא שלהם כשהבינו שאין מענה לחברים שכולים. כאלו שהיו חבורות חבורות ונעלם/ה להם חבר או חברה. הם הבינו שלנו המשפחות הגרעיניות יש מענה טיפולי ובימינו גם לסבים ולסבתות, ואפילו לדודים ולדודות מתחיל איזה מוב, אבל לחבורות אורגניות שגדלו יחד ואחד מתוכם נגדע, אין מענה. הם חכמים עד כדי כך שהם יודעים שהצעירים האלו, הם דור העתיד שלנו וכדאי שיעבדו את האובדן שלהם לקראת המשך הדרך שלהם, אפילו שזה נורא קשה ומי בכלל רוצה להיכנס לסשן כזה של עיבוד כשמנסים לבנות חיים.

מפה לשם הם הצטרפו לתוכנית שקמה של, Hackaveret - הכוורת  כלומר הם היו מראשוני התוכנית כי התוכנית הוקמה לאורו של עומרי כשדודה רותם אמרה, "קדימה הלאה" – מנציחים באמצעות מיזמים חברתיים וכך יצא שישבנו איתם כתף אל כתף בזמן שהם בנו; הם את מיזם "החבורה" ואנחנו את המרכז לשירות ציבורי על שמך.

כשהם בנו אותו הם עשו חשיבת עומק מה יביא צעירים, מה יגרום להם לפתוח את הקשה מנשוא, והבינו שלצעירים צריך ריטריט – מקום נעים נעים, פסיליטיס ייחודי מסביב, בירות, טבע ומה שצעירים אוהבים, זמן מוגבל וקצר שלא מתחיל בו איזה תהליך טיפולי לא נגמר ומטפלים מומחים – כאלו שיודעים איך להוציא את הצעירים האלו למסע לתוך הנפש בזהירות ובתבונה ולהחזיר למקום בסיום, כי נפש כבר הבנו, הוא איבר פרוע במיוחד.

על כל פנים, די מזמן ילדה שלי, שלחתי למאטצ' הודעה ושאלתי אם ידבר אליהם ריטריט כזה. מעבר לקשיים הטכניים שחלק מהם עמוק בצבא וחלק מהם עמוק בטיולים בעולם, הם החזירו תשובה שהם רוצים. לא בטוחה שהם הבינו עד הסוף מה זה, אבל נדמה שהם התגעגעו לביחד שלהם. זה שהיה שנים רבות עד שהתפזרו כל אחד לדרכו.

ערב לפני שהם יצאו תיתי בא לקחת מדבקות וכך הבנתי שזה קורה מחר, איחלתי להם שיהיה להם משמעותי וכייף, חיבוק וביי.

למחרת, תומר שלח בלי להבין את ההשלכות של מעשיו תמונה של החברים שלך בקבוצה של אנ"ע. ליאת התלהבה בטרוף ואמרה שזה מרגש ברמות ותכלס היא צודקת כשמיזם כזה ייחודי וחשוב מתחיל לעמוד על הרגליים, ובזמן שהיא התרגשה בטרוף, עלי נפלו השמיים. תמונה אחת מתוקה, של החברים שלך שגדלו אצלנו בבית, רק שאחת חסרה בתמונה.

קיבלתי מאות תמונות כאלו לאורך שנותייך הקצרות – תמיד היית בתמונות, וזהו – "חפשו את אפי" ואין אותך. חד, מהיר ומפרק. ככה נסעתי והודתי על שעה וחצי פקקים לפני הפגישות שיכולתי לבכות ממעמקים בלי שאף אחד יפריע לי ושאלתי את עצמי איך מחזיקים פגישות עם עיניים טרוטות. הצלחתי. אף אחד לא עלה עלי וגם כששאלו בחצי מילה למה אני לא מרוכזת, עניתי ברפרוף, אבל זה לא שינה את העובדה שממילא אף אחד בחדר לא הבין. במקביל ביקשתי מתומר לא להסס לשלוח כי אני חייבת ללמוד להתמודד.

תשמעי ילדונת, אני יודעת שלא תאהבי לשמוע את זה, אבל מה שיותר קרוב, יותר רחוק. כל מי שהייתי קרובה אליו בעבר, התרחקתי ממנו ממש. לא כי הם לא בסדר, הם מתוקים ממש, אלא כי כל אירוע כזה מנכיח עמוק עמוק את היעלמותך וחורץ חריצים עמוקים של כאב בנשמה ולכן, מה שיותר קרוב יותר רחוק. אצלי.

המזל הוא שהפסיכו. מזכירה לי מעת לעת כשאני מרגישה אשמה או הזויה או לא נורמלית, שזו לא אני אלא הטראומה. שזה בדיוק מה שהיא עושה; חורצת חריצים בנשמה בתחכום מופלא. ובכל פעם שאני שוכחת ולא מבינה היא מסבירה לי שזה תפקידה של הטראומה – לעוות כל דבר שהיה שם קודם ולמצוא לו צידוקים.

ככה זה עם החברים האהובים שלך. אלו שגדשו את הבית שעות וימים ולילות. ממש ממש גדלו כאן. הם מתוקים ממש וגדלים ומתמקמים אל מול החיים ואני לא מצליחה לתפוס איך יכול להיות שאת לא תגדלי גם.

בעולם הזה אני יודעת מעט מאוד, ממש ממש מעט, אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת שהיית רוצה בוודאות הוא שנתחבר כולנו שוב. שאשלים מחדש עם הרעיון שהם גדלים ואת לא, ואחזור להיות בציר הזה של האמא שהכרת. ה-אמא שכל החברים שלך גרים בלב שלה. זה יקרה, אבל לאט לאט ובצעדים קטנים. לטראומה יש קצב משלה. אי אפשר להאיץ בה. היא מתוחכמת וחכמה ומרימה ראש כשלא מבינים אותה. המזל הוא שאני סומכת על הדרך.

בתוך כל התסבוכת הזו, הכי הכי חשוב זה שהצד השני לא ייבהל ולא יתרחק. או כמו שאומרים ביחסים, זה לא אתה זה אני.

עוד לא מסכמת את הריטריט, אבל נדמה שהם נהנו במיוחד– היה להם עמוק, משמעותי, כייף ומחבר – כך לפחות שמעתי באחת ההודעות שקיבלתי אבל נחכה שהם יתאוששו ויבואו לספר.

ואנחנו נועמיק, לומדים לחיות יום ביומו את המורכבות הזו. כל יממה היא יממה אמיתית – יש בה אור ויש בה חושך ולנו אין ברירה אלא ללמוד לחיות עם שניהם עמוק בנשמה.

לפוסט בפייסבוק