העם שלנו.
- innoamsway
- 12 בספט׳ 2025
- זמן קריאה 3 דקות
נועם שבת,
העם שלנו.
7.10.23, 6:40 קרסה לי המדינה עת קיבלנו את התמונה שלך מהמיגונית בפיג'מה, יושבת מבוהלת וזועקת אלינו לעזרה. כתבת לנו שאת אוהבת אותנו, את לא יודעת אם תחיי ושזה מפחיד נורא. היית חיילת, תצפיתנית שהגיעה יומיים קודם לבסיס יחד עם חברותייך האהובות לירי ונעמה.
בשעה 6:40 קרסה לי המדינה כששאלתי למה אתן יושבות ככה, למה אתן מתקשרות אלינו ולא אל המפקדים שלכן ולמה אתן לא יודעות מה לעשות במקרה של פשיטה לבסיס. לא כך דמיינתי שמתנהלת מערכת, לא כך. בדימיון התמים שלי חשבתי שאמורים היו להכשיר אתכם מה עושים במקרה של פשיטה ושחיילים אמורים לפנות למפקדים שיובילו אותם באירוע. מפקדים, לא הורים. אבל לא תרגלו אתכן והמפקדים לא ענו לכן. וממש ברגע ההוא קרסה עבורי המדינה. מאז ועד היום.
באזור השעה 11:00 או קצת יותר, דלת הבית נפתחה ולא נסגרה במשך 12 יום רצופים. ברגע אחד, הבית התמלא אנשים. תחילה במשפחה וחברים ואח"כ בעוד ועוד שאינני יודעת מי ואיך זה קרה, אבל הבית היה מרוצף וכולנו יחד התחלנו לחפש אותך. להפוך כל אבן. פנינו לכל גורם אפשרי בכל מקום במדינה, לחבר חוטים, להבין, לייצר פיסות מידע – אבל לא היה עם מי לדבר. ככה מצאנו את עצמינו לבד – משפחה וחברים מחפשים אותך, הופכים כל אבן, כל פיסת מידע, כל אפשרות ומחפשים בכל מקום – בבתי חולים, בטלגרם, בבסיס, באבו כביר, בשורא – לא חושבת שהיתה אבן שלא הפכנו. ובו זמנית, לא היה עם מי לדבר מטעם המדינה. קריסת מערכות מוחלטת. לא מפקדים, לא בכירים, לא מוסד/לא שב"כ/לא משרד ראש הממשלה, כאוס מוחלט.
לימים, חודשים אח"כ, כשהקשבתי לפודקאסט החובה של קרן נויבך וצליל אברהם "נחל עוז המוצב שהופקר", גיליתי שהכאוס לא היה רק אצלינו. כל המשפחות חיפשו את הילדים והילדות שלהם ל-ב-ד בכוחות עצמם.
לוואקום הזה נכנס העם. עם הפלא היהודי והערבות ההדדית. הם אלו שהתייצבו ראשונים מאז ועד היום, הם אלו שנותנים לנו ידיים ללכת על החבל, מאפשרים לנו ליפול, אבל על רשת בטחון. העם. המשפחה, החברים ואלו החדשים שנכנסו לחיינו, ככה סתם כי הם אנשים לא להאמין. פלא ממש. העם. העם שמילא את הואקום הזה כשהמדינה קרסה.
בטוב וברע עם הפלא. גם השבוע גילינו את אותה התופעה כשהחלטנו להקים את "בדרכי נועם - מרכז לשירות ציבורי" לאורך הטוב, והחלטנו לצאת לגיוס המונים כדי להקים אותו. לקחנו על עצמינו יעד מאתגר מאוד ואמא אחת שחיה ברכבת הרים.
נכנסתי לאירוע הזה בתחילת השבוע בפחד ובמבוכה גדולים, פחד להיות הקיץ של אביה ולהישאר לבד, ומבוכה כי מי בכלל יודע לגייס כספים, לבקש מאחרים, לנדנד ולהזכיר. לא מכירה את החלקים האלו בי. אבל אז שוב העם.
העם המתוק הזה – עם למעלה מ 450 שגרירים, יותר מ – 4300 איש ואישה שעצרו ל 2 דקות את החיים שלהם ותרמו – קולטת ילדה שלי? עצרו לרגע את החיים שלנו ועשו מצווה. זה עבורי לא ייאמן. לא ייאמן. העם הזה. כל סכום שנכנס הייתי בהודיה גדולה.
אבל תשמעי רגע נועם שלי, כדי שנחזור לאיזון, שהעם והמדינה קצת יותר מאוזנים ושלא רק העם ימלא את הואקום, אלא שהשירות הציבורי, יחזור למקום הראוי שמגיע לו, צריך לפעול ולהתחיל מאיפשהו...וזה יקרה רק אם יום אחד מוכשרים כמוך ייכנסו לשירות הציבורי, יטייבו את האדמה ויתחילו לחתור לטיוב ובניה. אז השבוע התחלנו מאיפשהו. טיפה בים, זרעים ראשונים, אבל התחלנו. והעם...מטיס אותנו קדימה. ותורם.
עכשיו נשארו ימים בודדים ומקווה ממש שהעם ימשיך להטיס אותנו קדימה לעוד כמה מיליונים שנעמיד מרכז לשירות ציבורי כמו שצריך על הרגליים. המרכז אמנם לאורך ובדרכך, אבל עבור כולנו.
כדי להטיס אותנו לעבר הקמת המרכז, צריך לפנות 2 דק. 2, לא יותר, להקליק לתרומה.
מייד אחריה, להמשיך ולהעביר לחברים, למשפחה ולגרום להם גם להקליק, 2 דק, לא יותר כי כל סכום מרגש אותנו.
זה עושה לנו מסאג ללב השבור.
העם שלנו.
כאן עושים מצווה לשנה חדשה, תורמים וקוראים על המרכז שלנו.
תודה גדולה גדולה שאתם איתנו.
תגובות