הערכים לרגע התלכדו.

נועם שבת,

הערכים לרגע התלכדו.

ילדה שלי, השבוע עם הבשורה המרגשת שגופתו של רן גווילי חזרה לקבר ישראל התרגשתי כל כך ושמחתי בבשורה ורגע אחרי חזרתי לנקודת האפס. נקודת האפס זה איבוד עשתונות מוחלט עם כל מה שהוא מביא איתו. הוא בלתי נשלט ובלתי צפוי, הוא מגיע פתאום וזהו. צריך לתת לו להיות ולהמתין שיחלוף. כמו סערה בים.

ככה זה במשחק סולמות וחבלים החדש של חיינו. עושים הרבה מאמצים כדי לטפס מדרגות ואז באיזה טריגיר גולשים בלי שליטה לנקודת האפס.

בגירסה 2.0 של משחק סולמות וחבלים התווספו למשחק מינוסים. ככל שהזמן עובר הגעגוע הולך וניהיה בלתי אפשרי וגרסת המשחק מתעדכנת בהתאם לזמן החולף.

באותו היום לא הפסקתי לחשוב על טליק אמא של רן. אמא שלבטח הרגישה שאין סיכוי, שהוא לא בחיים, שהסבירו לה שיש זיהוי פורנרזי, ידעה את הרע מכל, ועדיין למרות הידיעה הפנימית העמוקה, תמיד יושב שם בזיק של תפילה או תקווה שיהיה לזה סוף אחר. שהוא יפציע. עד שלא רואים בעיניים ואוחזים בידיים לא רוצים להאמין שלסיפור הפרטי שלנו אין סוף טוב.

בסצנת איבוד העשתונות ב 10.7.23,

4 ימים מאז האדמה פערה את פיה, עת המודיעים הודיעו, ביקשנו להיפרד ממך. הסבירו לנו שלא ניתן ואי אפשר, לא כדאי ומה פתאום להיפרד במצבך ואחרי שיחות בלופים שלא הובילו לשום מקום נדמה שיצאה ממנה זעקה שסדקו את קירות הבית עד שהבינו שאני רצינית ממש ולא תתקיים הלוויה בלי פרידה. (זיכרון שאני עדיין לא מעזה לגעת בו).

נסענו לשורא שהיתה באותם ימים הגהנום בכבודו ובעצמו ונפרדנו ממך – ילדה יפיפייה מיום היוולדך עד לרגע מותך וזאת על אף התופת הבלתי נסבלת למחשבה על מה שעברת בשעותיך האחרונות לחיים.

בישראל 2023 ישנן משפחות שלא היה להן מה לקבור - נותרו חלקי גופה - ציפורניים, עצמות, חלקים, זיהוי DNA. לא אחת אמרו לי שמקנאים בנו שקיבלנו גופה שלמה ונפרדנו ממך. מבינה את אותם ההורים כל כך. לא אחת הורים שלא עשו תהליך פרידה שוקלים לפתוח קברים כי אי הידיעה הוודאית לא נותנת מנוח למוח שלעיתים חייב לנוח.

בישראל 23, 24, 25, 26 מתקיימות שיחות של קנאה על צורת המוות ואופן הפרידה מהמתים. מי שנפרד מגופת ילדו או ילדתו, אמור להרגיש בר מזל במציאות כה מורכבת.

כמה חודשים אחרי, כשעוד התקיימו ויכוחים האם להשיב חטופים חיים ומתים בכל מחיר או לא, היתה לי שיחה עם אישה (מקסימה) שאמרה שעל גופות לא צריך להילחם. שאלתי אותה אם היא פעם קברה ילד או ילדה או היתה במצב כזה, היא ענתה שלא...אז ביקשתי ממנה להפסיק לשפוט עד שלא תיהיה במצב. הלוואי ולא תיהיה במצב. לעולם.

גופתו של רן חזרה. האהוב הזה חזר לקבר ישראל ולמשפחתו יהיה קבר לפקוד ובעיקר ודאות. איומה אמנם, אבל ודאות. גופה שלמה של גיבור. עוד גיבור במנעד העצום הזה של גיבורים שיצאו מביתם ונלחמו למען כולנו.

יותר מכל ילדה שלי ערך הערבות ההדדית התקיים במלוא עוזו, ערך "הלא משאירים אף אחד מאחור" התממש. זה רגע של מרגוע לנפש כשערכים מתממשים, כי מה שהשאירו לנו המתים זה צו מוסרי לעתיד.

מאות לוחמים ועוד רבים מאנשי המז"פ פתחו 250 קברים לפחות כדי להביא אותו למנוחת עולמים בארץ הזו שהוא נלחם למענה. המראות שהם ראו ילכו איתם כנראה שנים קדימה. המקרה הספציפי הזה הוא חלק מסיפור כולל של לוחמים שהם אגדות. רובם מתהלכים בינינו וילכו עם צלקות המלחמה לתמיד, 923 חיילים וחיילות לא ישובו לעולם.

ועכשיו, נוריד את הסיכה הצהובה ונענוד סיכה אחרת, בצורה אחרת, בצבע אחר, סיכת זיכרון, לתמיד. החור בלב הוא לתמיד.

נשים סרטים על מכוניות ונקבע פינת זיכרון בבית ליד הנרות, ונטמיע טקסים קטנים ונספר לילדנו, שלעולם לעולם לא נשכח את שאירע כאן כשהאדמה פערה את פיה. נזכיר לעצמנו יום יום שהזיכרון שלהם הוא המצפן המוסרי שלנו.

ונחבק, יום יום, הכי חזק את כל מי שנלחם ומגן עלינו (חזית ועורף כאחד), כי עבורו ערך הרעות הוא במקום הראשון. ולרגע אחד הערכים התלכדו מחדש ולא נשאר אף אחד מאחור.

ונחזור לטפס בסולם, וניפול ונחזור.

יום יום.

לפוסט בפייסבוק