חלומות גדולים.

נועם שבת

חלומות גדולים.

בדרכי נועם – המרכז לשירות ציבורי.

קמפיין למימון המונים. השתגעת לגמרי?

תגידי, זה נראה לך סביר שנעלמת והשארת לנו את משימת חלומותייך?

זה סביר מאוד בעיני ממיש. מי ימשיך אותי? הרי נכדים לא תראו ממני, גם לא חתן ולא כלום, אז לפחות תמשיכו את דרכי באיזו דרך שהאחים שלי יזכרו אותי בכל מיני תצורות.

למה את חושבת שאני יכולה לשאת את התשובה הזו שלך?

כי זה מה יש אמא. אני כבר לא נמצאת, הגוף מת, החלפתי תצורה. רק הרוח שלי נשארה.

בואי נעצור כאן. אוקי? גם ככה התעוקה התשלטתה.

**

תקשיבי רגע ילדה, זה מוציא אותי מדעתי שלא הספקנו לדבר על זה. לא הספקנו לדבר על החלומות שלך. לא על מה את רוצה...את זה אמרת לכל מי שרק היה מוכן להקשיב, אלא מאיפה זה בא לך והאם התכוונת לזה באמת? הרי את החלום הזה של להיות ראשת ממשלה לא באמת הבנו. את אמרת,

ואנחנו דפדפנו הלאה. אמרנו.. "נו ילדה, בטוח תעבור לה השטות הזו" ונראה שמה שמצאנו אחרי מותך שבאמת באמת חלמת את זה.

נכון ממיש, באמת באמת חלמתי. חשבתי שהמדינה זקוקה למשהו חדש. ולא כי אני כזו מוכשרת (גם), אבל ראיתי וקראתי מה קורה במדינה ולכן רציתי לדאוג, לטפל ולהיות עבור האזרחים.

אבל ילדונת, אני לא מבינה איך יכול להיות שילדה חולמת על זה.

מה את לא מבינה? למה לחלום להיות מסי זה אפשרי, למה לחלום לעשות אקזיט זה אפשרי, למה לחלום להיות שף עם נקודות מישלן זה אפשרי, למה לחלום להיות גל גדות זה אפשרי, למה זה בסדר לחלום להיות טייס או אסטרונאוט ולהיות ראשת ממשלה לא סביר?

כי אני לא מכירה הרבה ילדים שחולמים להנהיג. לרוב התעסוקה והבחירה במה לעסוק מגיעה בגיל מאוחר וחלומות הילדות הם מתוקים וסתמיים.

לרוב ממי. אצלי החלום הגיע בגיל צעיר. מה לא בסדר בזה? רציתי להספיק כל הזמן. זוכרת? הרי לא נחתי לרגע. גם חגגתי את החיים וגם תכננתי תכנונים גדולים.

זה מרשים ומיוחד כל כך, אבל בחיי שלא האמנתי לך. חשבתי שאלו פנטזיות של ילדה שרוצה להיות וונדר וומן ולהציל את העולם.

ואני חשבתי שהמדינה בבעיה ואני יכולה לעזור.

טוב נועם, בואי נעצור את השיחה הזו כי נראה לי אני כבר לא יודעת מי מדברת אלי.

**

בכל אופן, אני רואה שעומר (מנכ"ל תשתית) תשתית - לחיזוק השירות הציבורי  ואת מרימים את המרכז לשירות ציבורי.

גם את זה את רואה?

ברור. מי חיברה בינך לבין עומר?

טוב זה ברור שאת.

הוא איש מעולה. שמחה שחברתם, תשתית מקצוענים, הם מעולים בבניית תוכניות לימוד, הם יודעים לדבר לצעירים, הם יודעים לעבוד בעולמות הדיגיטל, הם חרוצים ומקצוענים. בדיוק מהסוג שאת אוהבת – מדברים מעט, עושים הרבה, מלאי אומץ ולא מפחדים לחלום.

יחד תעזרו לילדי ישראל, חלום, להגשים ולספר סיפור חדש.

שניה נועם, ביקשתי שנפסיק את השיחה הזו, שלא אחשוב שאני משתגעת.

תראי אמא, אני חייבת לסגור לך את הפינה....אם לא היתה מוקמת קרן רמון לא היו ילדים בישראל שחולמים ולומדים חלל, אם צ'קפוינט לא היתה קמה וכל כך מצליחה, לא כולם היו רוצים הייטק כי זה מביא כסף מעולה וחיים סבבה, אם לא היו מקימים את זיכרון בסלון, לא הייתם זוכרים את השואה ככל שעובר הזמן. להמשיך?

לא, הבנתי.

אז ממיש, תרשי לעצמך לחלום לרגע.

תרשי לעצמך לחלום שאתם תעברו בכל הארץ ותפגשו צעירים, מכינות, שנות שירות, תנועות נוער, תיכונסטים שחולמים להיות אזרחים מעורבים, שחולמים לתת, שחולמים להשפיע, שחולמים להנהיג, שהעבודה שלהם תיהיה מלאת משמעות, שהם ייהנו ממה שהם עושים, שהם יהפכו להיות אזרחים מאוד מעורבים, גם במעשים. שהם ישפיעו. וישנו. ישנו באמת.

לא יכולה לחלום נועם שלי, נחסם לי העתיד. לא יכולה, לא רוצה, לא מעוניינת לראות אותו. רק השבוע הוא הגיע פעמיים העתיד והוא קרע לי את הנשמה לגזרים.

מבינה ממיש, אבל אני לא יוצאת ממך, אז תחלמי.

גם הקשבתי לשיחה שלך ושל פיפת ברכב כשהוא ביקש ממך שתאמיני. "תתחילי להאמין אמא. את כל הזמן מדברת בשני קולות. את גם מאמינה וגם לא רוצה כלום. לא רואה עתיד, לא רוצה לחשוב עליו, בקושי על הכאן ועכשיו את מוכנה לדבר ואז במקביל לא מפסיקה לפעול ולבנות. אני לא מצליח להבין אותך".

לא הצלחתי להסביר לו נועמיק.

וגם לא הצלחתי להסביר את הפנים וחוץ לכל מי ששאל אותי מאיפה הכוחות. כי כל השבוע שלחו לי מילים מתוקות על הלב...בכל זאת קמפיין...ולא הצליחו להבין איך העצב הנורא גר בדירה אחת, באותו החדר, באותו הצד במיטה עם הפעילות והעשייה והתנועה, אז ניסיתי להסביר וביקשתי לדמיין....תדמייני עניתי (כי כמעט תמיד אלו נשים), שאת עולה על הר עם סלע על הצוואר (כמו האימונים שעושים לחיילים), אבל אותך מישהי כל הזמן דוחפת מאחורה ובכל פעם שנגמר לך הכוח (שזה נתון בסיסי), היא לא נותנת מנוח כי היא דוחפת אותך במעלה ההר. והאבן מכאיבה, מכאיבה כל כך, אבל הרוח מאחורייך לא מרפה, ודוחפת אותך בעליה, עד שמידי פעם מגיעה הפוגה. ויש רגעים ממש טובים, והמים ששותים קרים ומרווים, ולפתע את מרגישה מוקפת אהבה ושהרוח הזו יודעת לתת לך יד גם באפלה. ואז מה שקורה...תמיד אחרי עליה מגיעה ירידה. והירידה, אמאלה, תלולה תלולה, בשניה שהיא נוחתת למציאות המבהילה.

עכשיו את מבינה, אני שואלת חברה. הצלחתי להסביר?

גרים באותה דירה.

לפוסט בפייסבוק