טראומה, פוסטראומה.

נועם שבת.

טראומה.

פוסטראומה.

אני זוכרת ילדה שלי, שכשהייתי ילדה, לאלו שלא היו בדיוק "על הקווים" או קצת התפרעו יתר על המידה קראו מפגר, מטומטם או משוגע.

זה שלא יכל להתרכז לא קיבל את התואר קשב וריכוז, זה שזרק כסאות ולא ידע מה לעשות ולאן לתעל את האנרגיות שלו לא קיבל את הכותרת היפראקטיבי, וזה שהיה עצוב קיצוני לא ידע שיש לו דכאון קליני, אמרו לו להתגבר.

כשגדלתי הכל קיבל הקצנה לצד השני של המטוטלת.. בדיוק לפי חוקי הטבע כי כדי לייצר איזון נדרשת השוואת לחצים, והחלו אבחוני היתר וכך כמעט כל ילד או ילדה, סטודנט או סטודנטית קיבלו כדורים על שלל רצף האבחנות קשב וריכוז, חרדות, היפראקטיביות ועוד.

שנים היו לי מחשבות איפה עובר הגבול בין אבחון ללא אבחון, ואיך זה לאדם לגדול עם כותרת שזה מה שהוא או זה מה שיש לו...ומה עדיף? לגדול עם הידיעה שאתה מפגר, מטומטם או משוגע, או שתיהיה לך משענת בדמות כותרת של יש לי הפרעה וכך אני יכול להרגיש נורמלי בתוך מציאות מורכבת שהפכה מאז ה-7 לאוקטובר המר למציאות לא נורמלית, ואוכל לקבל טיפול ועזרה.

כשגדלתי עוד, ואת והאחים שלך נולדתם ושנים על גבי שנים התעופפו טילים על העוטף כאילו זה דבר נורמלי נכנסה חזק לחיינו המילה טראומה, חרדות ופוסטראומה. אני זוכרת שבאחד המבצעים סיפרתי לחברה מטפלת, תשמעי רגע...הגוף שלי הגיב ככה וככה לאזעקה האחרונה... זה נורא מוזר...נכון היא אמרה לי, זו בדיוק פוסטראומה, הגוף רושם וזוכר, זוכר ורושם. עניתי; מי אני שאתלונן, אצלי כלום, תחשבי על אלו הגרים בעוטף.

ולמרות שלשבריר שניה הגוף זכר, אלו היו ימים יפים ומבושמים, ימי התום בהם חשבתי שהבנתי

משהו על העולם והייתי מאוהבת בכולם ובהכל, רגע לפני התוהו ובוהו שנחת עלינו.

652 ימים אני מסתובבת עם תסמינים; מחשבות חודרניות ללא שליטה, כאלו שפוקדות ביום ובלילה בלי הכנה מוקדמת ומטלטלות את המחשבות ואת הריאות, מקשות על הנשימה. הרבה מאוד הימנעויות - עושה רק את מה שחייבת וצריכה, אבל נמנעת מכל כך הרבה דברים שקשורים לחיים הקודמים, ניתוקים הולכים וגוברים המייצרים הישרדות ותפקוד, כאלו המאפשרים חיים, ועוררות מוגברת ומצטברת שאינה נותנת מנוחה ומרגוע, מחשבות שלא נגמרות העולות ויורדות שמאוד מאוד מעייפות ומחלישות.

קלאסי, ככתוב בספרות.

את כל אלו לא הבנתי, לא הכרתי, לא ידעתי – רק אמרתי לעצמי – "את לא בסדר. משהו בך לא בסדר". היה רגע בזמן שמישהי הקשתה ממש ואמרה שכדאי שאפגוש פסיכאטר. לקחו חודשים ארוכים שהסכמתי ביני לביני לעשות את הצעד כי לא הצלחתי לחבר ולהבין את הקשר ביני לבינו. זה מקצוע שהייתי מפנה אליו, אבל לא מצליחה לחבר אותי אלי. אולי מהבושה, אולי מהפחד, אולי מהמבוכה. אולי.

המפגש איתו הוא לא כזה שניתן לשכוח. לעולם. מעבר לעיניים המוזרות שהוא נעץ בי, הוא נתן כל מיני שאלונים למילוי שלא יכולתי להתעלם מהכתוב והסימונים מ 1-7 היו מאוד מאוד גבוהים בכל הסקאלות. במפגש איתו גיליתי שיש עוד סוג בכי שלא ידעתי שקיים בי. לא זה הזועק בקול, לא הצורח, לא הצווח, לא המקוטע, לא השקט, לא המחביא, לא המופנם. בכי של אובדן זהות מוחלטת. יש לו צליל ומנגינה אחרים. בכי של מי שלא מכירה את עצמה יותר. לא בכי שאיבד רק אותך נועם שלי, בכי שמחייב לגבש זהות מחדש. וזהות חדשה? לוקח זמן. וזמן? הפך למימד אחר לגמרי. שנה היא לא שנה, חודש הוא לא חודש וימים הם לא ימים. הם קיבלו מונחים חדשים נוכח המציאות הלא מוכרת.

האיש עם העיניים המוזרות הניח לפני ספר: "חידת הדיסאוציה"/נצר דאי, אילה דאי-גבאי ואליעזר ויצטום. תתחילי מלקרוא הוא אמר, נתן מרשם לכדורים (נורא אוהבים לעשות זאת בארץ), המליץ על טיפול בעזרת EMDR וביקש להתחיל לטפל. לא לדחות, לא לדחות הוא חזר שוב ושוב ושוב.

השבועיים האחרונים קשים מנשוא. לא די בטרגוטים "הרגילים" של מופעי סוף שנה, ימי הולדת, בואך חגים – 7 באוקטובר, השבועיים האלו טמנו בחובם דברים שאני לא יכולה לכתוב אותם, לא יכולה לדבר עליהם ולא יכולה לשתף בהם. הסיבה שאני לא היא כי אני צריכה לשמור על הסביבה בה אני חיה. ממש לשמור. אין ברירה. ובעודי שומרת על הסביבה אני נשארת בבדידותי. אני והמחשבות שלא עוזבות. זוהי תמצית הפוסטראומה - בדידות ושקיפות מול מסכה ותפקוד מוחלט מול העולם החיצון.

במפגש האחרון של "מתים עליהם LIVE" באדמה טובה, המתחם המרגש שאביאלה Aviela Jamili Chiell  המקסימה הקימה, הורים שכולים שאלו: "זה לא מטריף אתכם שאומרים לכם שאתם נראים טוב ונראה שאתם בסבבה?" וחשבתי על זה שעדיין יותר מורכב לי עם מה שמתחולל בתוכי לעומת מה שהסביבה אומרת. אבל צריכה עוד לחשוב על זה. כי ברור שאם הייתי קטועת גפיים, ההסבר היה יותר פשוט למה אני לא יכולה לרוץ חצי מרתון או לרוץ בכלל.

**

רק בחודש האחרון 4 חיילים התאבדו. הם לא קיבלו תמונה ופנים, רק הותר לפרסום. לא קיבלו גבורה אלא טייטל של בושה ושברון לב. הם לא בגילי ולא בטוח שקיבלו את הטיפול הנדרש, כזה שיאפשר להם להציל את עצמם מעצמם. לא חלילה כי המשפחות לא בסדר, הן הכי בסדר בעולם, רק מי יודע להתמודד עם הדבר הבלתי אפשרי הזה. מספרי המתאבדים הולכים ועולים. המתאבדים הם שקופים כל כך. הם הולכים ומסתגרים, הולכים ונמנעים, הולכים ונעלמים. חוץ מעצמך, הסביבה היא game changer. בנחישות ורגישות, המון רגישות ועדינות היא גם תעזור לך לייצר תנועה וגם תאפשר לך השהייה, זו מלאכת מחשבת עדינה עדינה. שוב יש לנו כחברה תפקיד – לא לעזוב ידיים.

      **

                                                                                                                                                   ממיש, רגע מתערבת לך ממעוף הציפור.

תראי ממיש, מאז.... אני רואה אתכם ואתם לא רואים אותי. אני שולחת לכם מלא סימנים כהוכחה ואת יודעת את זה. בשבועיים האחרונים הגברתי קצב בשליחת הסימנים ואת גם יודעת את זה. בהתחלה כשהתחילו לך המחשבות בנושא שמשהו בך לא בסדר, אמרתי אין מצב. זאת לא אמא שלי. לא יכול להיות שהאישה החזקה הזו, בעלת החוסן המופרע איבדה את הזהות שלה. עבר זמן והבנתי שאני שיפוטית כלפייך, שאת באמת במסע חדש, שאת כל הזמן מתאמצת למצוא קירות תומכים, שאת מושכת חבלים לצאת מבורות, שאת מחפשת משמעות, שאת מתאמצת כל יום רוב היום. אז עברתי ממצב לא מאמין למאמינה לך ממיש. המוות שלי פרק בך כל חלקה טובה. מאמינה לך שאת מתמודדת עם כל אלו. אבל ממיש, אני הכי מאמינה בך ויודעת שאת תמציאי את עצמך מחדש כעוף החול. תיפלי ותקומי, תיפלי ותקומי, תיפלי ותקומי. זה עבורך, עבור אבוש והאחים שלי, ועבורי.

נכון ילדה שלי, את צודקת. זה בדיוק מה שאני עושה. נופלת וקמה, לא מפסיקה לחפש דרכים לקום, מתאמנת ומפתחת מיומנויות. את גם יודעת שיש לי רגעים שאני ממש בטוב, נעה בעולם, מייצרת תנועה ויש רגעים איומים וחשוכים כל כך. אלו שרק את ואני רואות כי הן בלתי נראות.

תמיד ראית הרבה צעדים קדימה ילדה חכמה שלי.

**

נועמצוק, אולי במקרה ואולי לא, פרק על צמיחה פוסטראומטית עולה לאוויר ביום שני הקרוב. פרק אחרון לעונה (איך בכלל נוצרה עונה). נחזור לקראת החגים לעוד עונה. זה עוף החול שאת מדברת עליו. לצד הפוסטראומה – מסתבר שאפשרי שגם תיהיה צמיחת-פוסטראומה. הן תמיד באות בזוג. יין ויאנג, חיות בתוכנו.

בתמונה, ילדה שהיתה כל כך בריאה בגוף ובנפש, חיה את החיים בעוצמה, אבל חיה חיים קצרים מידי, כל כך קצרים.

איזה נורא.

קישור לפוסט