כוח החיים וכוח המוות.

נועם שבת,

כוח החיים וכח המוות.

ילדה שלי, קמפיין גיוס ההמונים הסתיים שלשום בלילה. (כלומר פורמלית ימי הגיוס שהגדרנו הסתיימו, אבל הלינק פתוח להמשך תרומות שחשובות כל כך להמשך. כדאי ונחוץ להמשיך לתרום למי שטרם הספיק). בכל נים ונים הרגשתי שאת חלק ממנו. לא חלק ממנו, מובילה אותו. היו בו כל כך הרבה צירופי מקרים, חיבורים וכוכבים שאין אפשרות שלא.

הרגשתי את האנרגיה שלך, את הרוח, את הדחיפה קדימה ואת זה שבכל יום שרציתי שיסתיים כבר, לחשת לי באוזן אמא - עוד קצת. עוד קצת אתם בכיוון הנכון.

אלו היו 10 ימים יוצאי דופן. יצאנו לדרך כנגד כל הסיכויים רק כי הרגשתי שלחצת על הגונג, הצטרף אלינו צבא שלם של אנשים מפעימים מפעימים, ומתחנו את גבולותינו לקצה בכל כך הרבה מובנים.

התחושה היתה שרבים רבים מהצבא עמדו על הקווים תקופה כל כך ארוכה בתחושה שלא ממש מצאו את הדרך לעזור לנו בשבר הזה, והנה ברגע אחד, התפרצו למגרש ונתנו משחק לפנתאון עד הדקה ה-101.

יצאתי לדרך בידיעה ברורה שכוח החיים וכוח המוות יפעמו בי בווליום גבוה במיוחד ב- 10 ימים האלו. כוח החיים זה אותו אדרנלין שדוחף קדימה כל הזמן, מאפשר יצירתיות, בהירות, ראש חץ, חדות ולא פחות חשוב ממסך את הכאב, וכוח המוות כי לא משנה איזה צבא היה איתנו, לא משנה כמה הצלחנו, לא משנה איך רבים רבים התרגשו מהמיזם ומהרעיון, נסחפו איתנו, אמרו שזה נטע בהם תקווה בימים חשוכים, הגענו לפסגות מרשימות, נולדו חיבורים מרתקים, נקבעו פגישות חשובות – בתחילתו ובסופו של יום - "יש כאן הכל אבל אין אותך" ואין אותך היה מאבק יומיומי שנדרשתי לגרד את עצמי בכוח ולתת רוח גבית לאנשים.

האנדרנלין ילדה שלי לקח אותי כל הזמן לשעותייך האחרונות שלעולם לא אדע וכנראה לתמיד לא ייתנו לי מנוח על מה קרה שם בשעותייך האחרונות. הרי אומרים שכשהאדרנלין פועל ולא רואים את הדם, הוא ממסך את הכאב, הוא ממסך עד שפוגשים את המציאות. לעולם לא אדע מה עבר עלייך בשעותייך האחרונות ויום יום אני מתפללת שלמרות התופת האכזרית והבלתי נסבלת בה היית, הלוואי הלוואי הלוואי ונחסכו ממך הכאבים.

את מתת ובי מפעם עדיין כוח חיים. כל יום מחדש הוא פשוטו כמשמעו - יום ולילה, חושך ואור במובן העמוק של המילה – האור לא מנצח את החושך והחושך לא מנצח את האור. הם מתקיימים יחד בדיוק כמו בטבע. כל השאר אלו סיסמאות חמודות, אך ריקות מתוכן למביני עניין. הן חיות יחדיו בסינרגיה מחייה וממיתה בו זמנית.

בחמישי ב- 22:00 בלילה, עת כולם התרגשו שהגענו בול! ל- 1.8 מיליון שזה 100,000 ח"י, עם ישראל חי ביום ה- 18 לחודש, היו מחיאות כפיים וקולולו כמו בחופה. בצדק, הם עשו עבודה מרגשת בצורה בלתי רגילה, גם אני ממש התרגשתי ובעיקר הייתי בהודיה גדולה גדולה על כל אותם אנשים נפלאים שהיו איתנו, וממש באותו הרגע נפלה עלי ההבנה שאין חופה ולא תיהיה והשמחה הטהורה לה אני כל כך מחכה לא מצליחה לבקוע, אלא רק כמיהה לחבק אותך.

כששאלתי את תומר איך מתאוששים מקמפיין כזה? הוא ענה – מחבקים את הטוב! מדחיקים את הזוועה, ונותנים זמן לרביצה....תודה תומר. מנסה מנסה, חוץ מהיכולת להדחיק את הזוועה. היא בפרצוף שלי בכל שיר ומנגינה, ישיבה בסלון, יום שישי וחמישי, בוקר, צהריים, ערב ולילה כשאין בוקר אור ממיש, אין לילה טוב ממיש ואין.

ובכל זאת ילדה שלי, כוח החיים פועם ונותן את הביטים שלו וכל כך הרבה אנשים טובים התגייסו למשימה ו – 7054 איש ואישה עצרו לרגע מעמל יומם ותרמו ואהבו והתלהבו וזה באמת קסם.

תודה גדולה גדולה.

רק התחלנו נועמיק, עבודת האדמה הזו סיזיפית וארוכת שנים, אבל התחלנו. גם זה משהו וזה כוח חיים.

כוח החיים וכוח המוות.

**

בתמונה - ילדה שכל כך אהבה קטנטנים וידעה בדיוק כמה ילדים היא רוצה ואיזה שמות היא אוהבת.

זה כוח מוות כשאין אותך.

לפוסט בפייסבוק