כתבתי המון בשבוע החולף.

ילדה שלי,

כתבתי המון בשבוע החולף.

תיארתי לי שלבטח את אחד המקטעים אניח כאן בפומבי, אבל אז המציאות המשובשת השתבשה שוב והעירה אותנו באמצע הלילה למציאות משובשת יותר. מרוב שיבוש כלום כבר לא נראה לי רלוונטי ונכנסתי לדום שתיקה.

בין חמישי לשישי, בפעם הראשונה שהתעוררנו למציאות החדשה, בשבריר השניה הראשון בין שינה לערות בה הבנתי שיש סכנה איומה עברה בי לרגע המחשבה: "או סוף סוף אנחנו מתאחדים, סוף סוף אנחנו באים לפגוש אותך", אך מיד לאחר מכן נדרשתי לתפקד ולרוץ עם השלישיה לממ"ד, בדיוק כמו הפעם הארורה ההיא שרצנו, רק שהפעם לא היה למי להתקשר למי לדאוג ואת מי לחפש כך שבשניות הדופק נרגע ונכנס למוד תפקוד. הבנו מיד שיש לנו את האפשרות לנסות להגן על עצמינו בלבד.

מאז אותו שישי אני בשתיקה מלאה, אולי אפילו שלווה. לא מרגישה דבר, לא נלחצת מדבר, לא מבינה דבר, אין לי דעה על דבר. משייטת וריקה. שקט פנימי מוחלט בניגוד לרעש האיום והחיצוני. שמחה רק על דבר אחד והוא שכולנו יחד. ממש ממש ביחד. והביחד הפחית את הדאגה לאחייך, כי אם הגיע הזמן שלנו להיפגש...אז ניפגש כולנו.

באופן מרתק, גם את שותקת. מרוחקת, מרוחקת כל כך. אני מדברת אלייך ואת לא עונה, מנסה להרגיש אותך ולא מרגישה, מתהלכת בין תמונותייך בבית, מנשקת אותן כמו בכל יום, אך הפעם הגוף לא מתכווץ מכאב. לא מרגישה דבר. ממש מרגישה שעלית הרבה מאוד קומות באטמוספירה, את וכל חברייך מנסים בעצמכם להבין מה קורה פה בכדור הארץ ומה תפקידכם עכשיו.

שטה שטה שטה באוויר, כמו טייסת הנפלטת מתא הטייס בשל תאונה ואלו דקותיה השקטות באוויר אי שם בין שמיים לארץ רגע לפני ההתרסקות. בכלל יש לי הרבה מחשבות אילו הייתי טייסת. אפילו רוצה פתאום להיות טייסת, מדמיינת אותי ככזו. ממתי יש לי מחשבות כאלו נועמיק, קצת מצחיק, לא?

מעבר לשתיקה ילדה שלי, חזרתי בימים האלו לבשל. ממש להיות אמא מתפקדת, 618 ימים של בקושי מבשלת, אותו קושי אמהי כל כך של הזנת האם את ילידה שנמחק ממני ומסובב לי את המעיים בכל יום שאני צריכה להעמיד ארוחה לאחייך, חזר בימים האחרונים לתפקוד מוחלט. אפילו הארוחות מזינות.

קיבלנו לא מעט הזמנות לזומים להפחתת חרדה, בניית חוסן, ליווי ילדים והתעניינות מצד כל הגורמים המלווים שלנו ואמרתי לכולם שאנחנו בסדר, שלחתי להם המון אהבה וחיבוק. הפעם הייתי זאת שהתעניינה בכל הגרים באזורים הרלוונטים. הצעתי עזרה למי שצריך ושוב שלחתי אהבה. פתאום פחות הייתי זקוקה.

יותר מהכל התנתקתי כמעט לגמרי מהרשתות ומהחדשות (זה כבר מזמן) הרשתות ניהיו לי קשות מידי. המון צדקנות, ידיעה וסימני קריאה של הכותבים בעוד אני לא יודעת ולא מבינה דבר. מתבוננת בשתיקה. אולי זה הזמן שלי לשתוק להתבונן ולהקשיב.

למרות הניתוק הרגשי המוחלט, יש בי ידועה ברורה שזה יעבור והכל זמני וחולף ממילא. ברור לי שכסא המפלט שלי הוא מנגנון הישרדות למצב הסכנה הנוכחי, אני יודעת שהכל יחזור, אבל זה מה שזה כרגע.

לפוסט בפייסבוק