מה זו המציאות הזו?

נועם שבת

יא רבי. מה זו המציאות הזו?

את יודעת ילדה שלי? כשאני פוקדת אזכרות או משפחות שכולות אחרות נדמה מבחוץ שיש שם איזה חיבור מאוד גדול ובתמונה הם נראים מלוכדים ומאוחדים סביב המוות של הבן או הבת האובדת. אני כמובן לא יודעת איפה עומד הפער בין מה שמצטלם טוב, לבין המציאות, אבל בכל מקרה אצלינו זה לא ככה – לא בתמונה הווירטואלית ולא במציאות.

אם הייתי צריכה לתאר לך אותנו זה היה נראה יותר כמו משחק גוגו. מעין גוגו גדול במרכז כשכל אחד מושך את החוט לכיוון שלו לפי הצרכים שלו. המזל הוא שהחוטים עבים וחזקים. בימים האלו, בהם הדחיסה בלתי אפשרית עבור כולנו, ממש כמו במפעל הדוחס קרטונים לכדי ערימה דקה ומוחץ אותם, חוטי הגוגו האלו עובדים יותר חזק. העמידה הזו אל מול מציאות של תאריכים, מקומות וטקסים דורשת מאמץ יתר מלבבות מפוררים.

ככה יצאנו בשני בבוקר, 7.10 לנחל עוז, לעמוד בדיוק בדיוק בנקודה בה רצחו אותך באכזריות. עמדנו שם אולי אפילו בשעה בה עצמת את עינייך. לעולם לא נדע את שעת המוות. את שעת הלידה של הפלא שאת, אני זוכרת היטב.

את הדרך לשם עשינו עם הפיל הענק ברכב. הוא התיישב ראשון ברכב, אנחנו סביבו...ואבא ואני ניסינו ללכת על חבל דק לראות על איזה רגש אנחנו לא דורכים חזק מידי כשכל אחד רץ לו עם מחשבותיו שלו. במשחק העדין הזה שבין כל אחד תופס תפקיד או שניים לבין כל אחד בא לו גם מהתפקיד של השני, יש עבודה של מלאכת מחשבת איך נותנים מקום לכל אחד ואיך מחברים את הכל יחד לכדי משפחה. על מה מדברים, על מה לא, איפה מעיזים קצת יותר ואיפה מרפים ומחפשים נושאים לשיחה שמרחיקים כאב חד כלייזר.

אין דבר שהיה לך חשוב יותר מהמשפחה שלך והאהבה שלך לבולו. 2 עקרונות יסוד מובהקים וברורים שאני מנסה לא לסטות מהם ולו לרגע קט עם כל המורכבות כשהאדמה פוערת את פיה. ובתוך כל זה נדמה היה שהיית מקבלת אותנו ככה, כמו שאנחנו. נדמה שהיית מבינה כמה הסיפור הזה מורכב ומסוכסך למצוא תלכיד מחודש לשנדליר שהתנפץ.

הכרת את זה אצלי גם קודם, כמעט תמיד אני מדברת באירועים. מספרת. מקריאה. לא יכולה רק להיות. צריכה לפרוק ממני קצת מכל הדחיסות הזו. לכבד אותך, אותן, אותם, את כל 53 חללי נחל עוז ובמסגרת הדוברת, תמיד אני רוצה שאבא ואחייך יעמדו לצידי. שתיהיה לנו תמונה יפה כזאת, כמו אצל אחרים. אבל זה לא עובד ילדה שלי. כל אחד תופס פינה מאחורה, מכונס בכאבו ויש את מי שפשוט יוצא מהזירה כי היא קשה מידי. זה יפה מאוד בעיני שהם יודעים מתי די. שזה יותר מידי. שיש להם את עמוד השדרה שלהם להבין איפה הם לא חוצים גבול ושומרים על נפשם. זה חשוב בעשרות מונים מאותה תמונה שחשבתי שכדאי שתיהיה. את זה למדתי בשנתיים האלו. ממש על בשרי. שכאב = כל אחד בדרכו. ודי. אין צורך בתמונה, יש צורך בחיבוק עוטף ללב של כל אחד מהם. שהם לא לבד. שיש מי ששומר עליהם.

ואתגרנו אותם ביום הזה, מעבר לקצה – נחל עוז, גבעת התצפיתניות, חברים שלך שפקדו את הבית וטקס בערב – הרבה יותר מידי לילדים ונוער. והם עמדו בזה יפה, יצאו ונכנסו לזירה בדיוק לפי הקו המנחה של ליבם. והצלחנו גם להגיד קצת מילים שלא הצלחנו להגיד אותן שנתיים. ומכל אחד קיבלתי משפט אחד שלא שמעתי קודם. משפט לכל שנה. אז אם אומרים כבר עברו שנתיים זה המון זמן...אז בואי נגיד רק שנתיים, כי זה ממש דקותיים מאז שהחיים שלנו סטו ממסלולם. משפט מחץ של לב על כל שנה.

**

למחרת התעוררנו לשמחה גדולה של עיסקה שכל כך קיווינו לה. האנשים שלנו שבים הביתה. החיילים שלנו שבים הביתה. זה רגע מכונן ומרגש במיוחד, אך לצידו צירופי התאריכים של סיום מלחמה בתוך אזכרות השנתיים והלוויות רבות שתכף יתקיימו לוקח את כולנו לקצוות שכתמיד המציאות עולה על כל דימיון. קצוות השמחה העזה ואנחת הנשימה אל מול קצוות -

שלנו

לא 

חוזרת.

ובתוך כל זה אני כל כך רוצה שכולם יצאו לרחובות, ויזעקו את השמחה עד לשמיים, וירקדו ויודו, וישתוללו כמו במסיבת טבע אחת גדולה וישמחו את שמחת השמחות.

ורגע אחרי כשכולם ישובו, ויהיו שוב בחיק משפחותיהם, במקום בטוח, בימים בהם לא אעז לפתוח טלוויזיה כדי לא לראות חיבוקים שלא אקבל לעולם נאלץ כולנו – לפרוס את השטיח האדום, לפזר עליו פרחים לבנים, להריע, להודות, להלל ולשבח את החיילים, המילואימניקים, נשות המילואימניקים שהחזיקו הכל, משפחות שילדיהם נפצעו והם בתהליכי שיקום ארוכים, משפחות שנפגעו בנפשם ולמשפחות שלנו, המשפחות השכולות – שלהן – לא יהיה ריפוי, לא נחמה, ולא סיום מלחמה. תהיה בניה מתוך החושך, כי אין אפשרות אחרת. אבל לא אף אחת מהמילים ריפו, נחמה וסיום מלחמה.

ולכל אלו צריך לדאוג ולתת הכל, הכל – פרנסה, טיפול לנפש, חיבוק קהילתי.

וצריך עוד דבר אחד..בכל בוקר כשכולנו נקום בהודיה על עצם היותנו, נבקש גם לעמוד דקה.

דקה של ענווה.

דקה של דומיה.

דקה של אמת.

לזכרם, לאורם, בזכותם.

ונועמצוק, הדחקתי יופי יופי את העובדה שבדיוק בשבוע הבא, 17.10.25, יש לך אזכרה. מוטב שאתחיל להתמודד עם זה.

מחכים לכם חטופים אהובים בתקווה.

מחכים לכם חיילים גיבורים שתשובו, בריאים בריאים בריאים.

לרבים בעם הזה, בשעה טובה,

המלחמה הסתיימה.

ליותר מידי משפחות, היא לא תסתיים לעולם.

לפוסט בפייסבוק