מה עושים עם האשמה הזו ועם רגשות שלא מבינים?

נועם שבת,

מה עושים עם האשמה הזו ועם רגשות שלא מבינים?

את יודעת ילדה שלי, (כן אני יודעת ממיש, הייתי אתכם ברוחי כל הטיול), שבוע שעבר חזרנו מגרמניה. בזמן שהאחים שלך היה כל אחד במשלחת אחים שכולים (ידעת שיש דבר כזה?) כל אחד בארץ אחרת, קיפלנו את עצמינו אבא עופרי ואני להשלים עם גרמניה. כשחשבנו איפה כדאי לטייל בה, חיפשנו מקום מרוחק וקריר שטרם טיילנו בו בעבר בזמן שבארץ היה לוהט עד שפסי הרכבת נמסו. אבל כשנחתנו, לא יכולנו שלא לחשוב לשלב בנסיעה גם את דרזדן שהיא בדיוק בצד השני מהמתוכנן כטיול שורשייך שם בילינו איתך בשנה הראשונה לחייך, עוד כשהיינו יפים, צעירים, נאיביים מלאי תפיסות יפות ומתוקות על העולם.

בכל מקרה ילדה שלי היה לנו זמן טוב יחד. אבא דאג לנו למסלולים ארוכים ארוכים, בקבוק מים ומעט חטיפים והבנו שאם יש משהו שטיפה מרגיע את הלחצים בחזה בואך החנק התמידי, זה ללכת ללכת ללכת, לרכוב, לשוט ולנסות להתמזג עם הטבע. אמנם הטבע הרבה פחות מפעם, יש לו איזה גוון דהוי וחסרה ההתפעמות שהיינו רגילים לה, אבל בכל זאת בהינתן שהיינו שלושתנו בהליכה ביערות, בימים ובאגמים ובלי בני אדם סביבנו, זה נתן מנוחה מרגיעה לנפש.

אחותך שמרה עלי מכל משמר כאילו תפסה איזה תפקיד להרים לאמא שלה את מצב הרוח ובכל פעם שזיהתה מבט מושפל, זווית של דמעה או שתיקה זועקת, שרה לי את " אל תיפול לעצב אין לך ברירה", שאין לי מושג אם זו שורה קיימת או שהיא המציאה ובכל מקרה זה תמיד מגיע אצלה יחד עם ריקודנצ'יק.

את יודעת נועמצ'וק, מרתק אותי הדבר הזה שלא משנה כמה זמן עבר וכמה מדברים על זה בבית, האחים שלך לא ממש מתרגלים לאמא עצובה. בתוך תוכם הם רוצים או זקוקים לאמא זקופה, חייכנית, מלאת אור ותקווה.

(פותחת לך סוגריים רגע....

כמו כל דבר בשנתיים האלו את השיעורים הגדולים באמת אני מקבלת מכם ארבעת ילדיי, אז כמו מראה מתנפצת בפרצוף, כשהחזרנו את אחיך מהשדה וכל הילדים וההורים התרגשו להיפגש שוב...זה מן מפגש כזה של הורים שבורים שמתאמצים ממש עבור הילדים החיים ומתים מבפנים עבור הילדים המתים, דיבר איתנו איזה חבר מתוק חדש של אחיך שנורא רצה את אמא שלו עבורו מתרגשת לפגוש אותו, אבל היא היתה רסיסים ועמדה בצד בוכייה כל כך. ליבי נקרע על שניהם. עליה שאני יודעת בדיוק...., ועליו שכל כך רוצה את האמא מפעם. את האמא המחבקת, הזוהרת. ניסיתי להסיח את דעתו בשיחת התעניינות אבל זה לא באמת עזר. הוא אמנם ענה ושיתף פעולה, אבל כל הזמן הסיט אליה מבט דואג ומאוכזב. דרכו ודרך האחים שלך אני מבינה כמה הם זקוקים, ולא משנה מה כולנו עוברים.. הכי חשוב להם שלא תיפול הרוח.

אוף נועם המראות האלו בפנים.... בא לי לקלל עכשיו בקללה האהובה עלי המתחילה באות כ').

בכל אופן, מה שרציתי לספר לך, כיון שנפשי נרגעה שם בגרמניה והייתי בכאן ועכשיו עם הנופים,

העסיקה אותי המחשבה אם זה בסדר להרגיש רגועה ונינוחה. כיון שאני לא כל כך אוהבת את הז'אנר הזה של "מגיע לך חיים טובים או מגיע לך לצחוק או להנות או מגיע לך" כי אני לא מבינה ממש מטעם מי מגיע לי או מה זה בכלל, המחשבה הזו הטרידה אותי שוב ושוב וקצת חפרה לי מנהרות בנפש וניסיתי לברר אם זו אשמה או פחד מהמרחק ממך או אימה או מה זה למען השם הרגועה הזו ולמה זה מטריד אותי בכלל אם אני רגועה ונינוחה, במקום פשוט להנות מהרגיעה.

אך אם דאגת לרגע, במעגל הזה של לחיות בלעדייך, על כל רגועה ונינוחה מגיע איזה בונוס של לישון בחטף כמה ימים או לא לישון בכלל ואז מגיעה רגיעה שלא הלכת לשום מקום. אז פעם אחת הייתי רגועה ונינוחה בלעדייך עם אבא, עופרי והטבע ואז ששוב הכל כאב, נרגעתי שהכל חזר. לכי תביני.

לפעמים כנראה לא צריך הסבר, כי זה מה שזה, ממילא הכל משתנה כל הזמן, אבל כשזה מגיע זה מבהיל לשני הכיוונים ועוד לא מצאתי הסבר פנימה והחוצה לתופעה הזו ומה לעשות איתה בכלל ואם בכלל.

בכל מקרה אלו היו ימים טובים נועם. כן טובים. מה שאת שומעת. טובים. מאמינה? שתקנו הרבה, דיברנו במידה, אהבנו אחד את השני בתצורה החדשה, אבא ועופרי היו מתוקים להפליא ונהנו יחד. רואה? אפשר. רוב הזמן היה יותר טוב מרע ובמסגרת האין ציפיות שלי מהעולם, זה הפתיע לטובה.

ואז חזרנו לארץ.

תראי, זה מאוד מסובך לנהל חיים שאפשר ל"החזיק אותם" במסגרת של שנה. ימי זיכרון, ימי-הולדת, הנצחות וכאלו מנטרלים אותך לגמרי לכמה ימים טובים – את זה כבר סיפרתי לך בעבר, אבל אני צריכה ללמוד איך נעים בתוך המעברים האלו של שינויים, כי גם הם הפכו מאוד מורכבים. אם פעם חזרתי מחו"ל מלאת שוקולדים וחדווה לספר חוויות בעבודה, היום הדבר הראשון הוא לרוץ אלייך לקבר, לוודא שמישהו השקה וטיפח, לשבת איתך שעות ולספר לך איך היה. חלום של כל הורה.

בכל אופן ילדה שלי, ידעתי שאני חוזרת לארץ לימים עמוסים עמוסים כי התחלנו לבנות את קמפיין גיוס ההמונים שיעלה לאוויר בקרוב לכבוד הקמת "בדרכי נועם – המרכז לשירות ציבורי על שם נועם אברמוביץ" (מי ידע שקמפיין גיוס המונים דורש כל כך הרבה עבודה). וכבר הבנתי שבניה ועשייה עוזרים לי כי זה מה שאני יודעת לעשות בעולם, לבנות. כנראה נולדתי בנאית, אבל זה לא שינה את כמויות העצב שהשתלטו וכך מצאתי את עצמי כותבת, בונה, מצלמת, משנה, מתקנה ובוכה. כל הזמן בוכה. נהרות הבכי לא פסקו לרגע על אף העשייה ולרגע שאלתי את עצמי אם באמת היינו ברגיעה בארץ זרה או היה זה חלום ועכשיו היקיצה.

כשדיברתי עם ש' שגם חזרה מחו"ל ששיתפה..., רק היום התאוששתי חזרה, הבנתי שאני לא הוזה וזו כנראה תופעה ידועה שהמעברים האלו הם עוד מסוכה.

חבל נועם, היה שם טוב. גיליתי שאפשר. וגם קצת נבהלתי. אבל אני אמשיך להתאמץ על ההיה טוב, כדי שהאחים שלך....את יודעת, לא יסיטו כל רגע מבט..לראות מה קורה עם האמא הזו שלהם.

לפוסט בפייסבוק