מינכן – נחל עוז 2026

14 בפבר׳
זמן קריאה 3 דקות

נועם שבת

זהו סיפור על ילדה שנולדה בלודנשייט גרמניה. השנה היא 1913. 3 אחיות, 2 הורים, משרתת אחת ומפעל לטבק.

את חופשות הקיץ תבלה הילדה אצל סבא וסבתא בדרזדן.

20 שנה אחר כך, כשהיא רק בת 20, חושיה מתחדדים והיא מריחה את הצורר הנאצי משתלט. מריחה שיח אלים, תאוריות אנטישמיות שהופכות למעשים ואומרת לעצמה: "קפל וברח". מנסה לשכנע את משפחתה לעזוב מייד, אבל רק אחות אחת משתכנעת והשתיים בורחות. משיגות תעודות, חוצות מדינות והיישר מבריסל לארץ ישראל.

1938, ליל הבדולח, אחותה ואמה האהובות נרצחות על עצם היותן יהודיות.

כך גם שאר המשפחה מלבד 2 אחיות שמגיעות כמה שנים קודם לנמל חיפה.

1976 נולדה לילדה מגרמניה נכדה. אדוה שמה. אהבה גדולה - סבתא ונכדה.

למרות הכל ואף על פי, נוצרה משפחה חדשה. הפעם לא בגרמניה אלא במדינה עליה חלמה.

לאורך ילדותה של הנכדה, הסבתא מספרת ללא הפסקה על אחותה שנספתה. מספרת עוד ועוד איזו אחות היא היתה ואיזו אהבה גדולה היתה להן. אהבת אחיות. הנכדה הקשיבה שוב ושוב, אבל לא באמת הבינה, למה מבוקר עד ליל היא שמעה סיפורים על האחות שנרצחה.

הסבתא מגדלת את הנכדה באינסוף חום ואהבה וזו גדלה על סיפורי שואה, גרמניה היפה, מינכן ודיסלדוב ואיך יכול להיות שבגרמניה הנאורה, כל זה קרה.

2004 נולדה לסבתא נינה. יפיפה יפיפייה, כזו שמתאהבים בה בשנייה. הנינה עוד לא בת חודש וכבר עוברת לגור בדרזדן גרמניה. המעבר היה בשנים שגרמניה כבר נקייה מאנטישמיות ומשנאה, ירוקה ומפעימה מחדש ביופייה.

2023 הנינה מתגייסת לצבא, כל כך גאה ושמחה לשרת את המדינה, מבקשת לשרת בגזרה הכי חמה. חודשיים ו – 7 ימים אחרי גיוסה, היא נרצחת על אדמת מדינתה, על עצם היותה יהודייה, בתוך בסיס צהלי, שאמור היה...אמור היה....

2026, הקהילה היהודית במינכן, שגם היא תופסת את הראש ושואלת את עצמה: "איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות, איך יכול להתרחש טבח בתוך מדינה, אחרי שנים שסיפרנו לעצמנו שלעולם לא עוד" –

השאלות הן מאז, השאלות הן מהיום ותשובות אין, גם כשמרימים את העיניים גבוה לשמיים, מחפשת דרכים להתחבר לטבח האיום ומתקשרת להורי הנינה.

"שלום, אני קב"ט הקהילה במינכן ורצינו לשתף אתכם...שבחרנו, יחד עם הסוכנות היהודית, לקחת את זיכרונה של נועם איתנו ולספר את הסיפור שלה, את ערכיה, את מי שהיא היתה למה שנרצה לקחת ממנה, להיות לנו למצפן ולקרוא לחמ"ל התצפיות שלנו על שמה, לאורה הטוב.

חמ"ל תצפיות? איזה חמ"ל תצפיות יש בגרמניה? לא הבנתי תחילה. אנחנו שומרים על כל הקהילה היהודית בעיר ועל עוד קהילות יהודיות רבות בגרמניה, ענה. לצערנו, תמיד צריך לשמור על היהודים, כאן ובכל העולם".

השבוע הם הגיעו לארץ, קבוצה מרגשת עם לב ונשמה, הגיעו לבסיס לשמוע את הסיפור להרים עיניים

לשמיים ותשובות מאין?

15 דק' ביקשתי מהם לזכור. תוך 15 דק' המפלצות כבשו מוצב של צה"ל. מוצב עם טנקים, נמרים, לוחמים וחמ"ל ותצפיות. ככה, כמה אופנעים, פרצות קלות למעבר בגדר והיידה, סה לה וי. תזכרו את זה, תבינו את כל הסיפור. נכנסו, נלחמו, טבחו, רצחו, הרגו, שרפו וחטפו.

לא קל לשמוע אותי. אני מספרת עובדות. לא פרשנויות, לא סיסמאות, לא מטייחת, לא מעגלת פינות. עובדות כהווייתן – הן את סיפורי הגבורה מצמררי השיער של 30 גיבורים שאין להבין איך קפצו ככה בעוז וברעות אל האש ונלחמו בחירוף נפש והן את הכשלון המצמרר והבעיות הערכיות שהתרחשו בבוקר הארור ההוא. עובדות.

קשה לשמוע. לא נעים בכלל. מה לעשות, בלי עובדות לא נלמד, לא נתקן ולא נשנה דבר עבור ילדנו. וממלא, החיים מאז הרבה יותר קשים אז אני סומכת על המאזינים שיצליחו לשמוע את הסיפור המלא והטרגי הזה.

הסיפור המלא – נמצא בפודקאסט "נחל עוז המוצב שהופקר", קרן נויבך. סדר יום עם קרן נויבך. עובדות.

הם באו ללמוד, להעמיק, לחקור, להקשיב, לחבק, להוקיר, להדביק לבבות, לנסות לתת יד, להיות איתנו. איזה אנשים מרגשים ורגישים. תודה לכם אנשים מיוחדים במינכם. תודה לכם אנשי הסוכנות היהודית על העשייה המיטיבה והחיבור הבלתי ניתן להפרדה בין יהודי התפוצות לארץ הזו ועל כך שחיינו נקשרו שוב ושוב בכל כך הרבה דרכים ייחודיות.

1913 – 2023 – 110 שנים, על עצם היותן יהודיות – מי בארצה ומי בגרמניה.

ילדה שלי – כל הסיבוב הגרמני הזה קשור אלייך? יודעת שאהבת את מינכן, גם בינוקתך וגם בבגרותך אבל היד המכוונת כאן היא שלך?

מינכן-נחל עוז 2026.