נסענו מדברה.

נועמיק, קצת לחבר אותך לעניינים למקרה ואת לא על הפרטים הקטנים, דעי שבשנה 2 אנחנו כבר יותר מיומנים. אנחנו כבר יודעים שלפני ואחרי עונת האזכרות החמצן הדליל ממילא, ניהיה מזערי ממש ואנחנו מבינים שחייבים רגע לחפש דרכים להעשיר אותו. להיזכר בפעולה הפשוטה והראשונית שקוראים לה נשימה כך שאין ברירה אלא למצוא דרכים להכניס אוויר עשיר יותר לריאות.

ארזנו את עצמנו עם השורצים (על ההברזה של ליאת בפעם אחרת) ונסענו מדברה - אחרי האזכרה שלנו ולפני האזכרה שלהם. ממש כמו מלאכת מחשבת מתוכננת בנושא העשרת חמצן.

אנחנו לא צריכים כמו פעם הפוגה או מנוחה או פאן ממרוץ החיים, אנחנו צריכים להעשיר חמצן.

לקחנו מקום כזה שמטפל בנשימות, ונסענו.

התחלנו את הסופשבוע בסדנת נשימות. התיישבנו 4 הורים אחרי פיגוע מול נערה יפה, בלונדית ועדינה, אנחנו והפיל שבחדר והתלבטנו אם לספר לה או לא...בכל זאת נפגוש אותה כאן 3 ימים ברצף. אמרתי לה בעדינות ובחצי הומור שחור, נו נראה אם את מצליחה לסדר לנו את הנשימה והיא היתה חדורת מוטיבציה ובטוחה בדרכו של עולם. אחרי שבלי למצמץ בכלל עצרתי את האוויר למשך שתיים וחצי דק' היא אמרה וואו, איך עשיתי את זה בפעם הראשונה, עניתי קל. אני לא נושמת כבר שנתיים אז יכולתי להמשיך ככה עוד ועוד. לא בעיה.

בכל מקרה היא היתה מותק אמיתית וחסכה מאיתנו את המבט המרחם, זה שתמיד מגיע עם צליל אוייי והטיית הראש בזוית לאחד הצדדים אלא פשוט המשיכה והתמקדה בנשימות. לכי תדעי, אולי לה בכלל נעתקה הנשימה.

מפה לשם נועמיק, ככה עברנו מנשימות, למים קרים, חמים וסאונה והתיישבנו לארוחת ערב שהתחילה רגיל והמשיכה לצחוק מתגלגל עד הרי אילת. משהו היה כלוא כל כך עמוק בארבעתנו שהיינו צריכים להוציא צחוק מתפקע והומור שחור שרק אנחנו, לצערנו מבינים.

כל כך היינו עסוקים בעולמנו שלא שמנו לב שאנחנו מדברים בקול רם על דברים לא מקובלים ונדמה היה לרגע שהיו שם כמה שהסתכלו ותהו מי זו החבורה המוזרה הזו.

מה שהזכיר לי את אינסוף מסיבות הפיג'מות וכמות החברות שהיו ישנות אצלנו בחדר השווה שלך ואיך אבא ואני היינו עולים בשתיים בלילה, דופקים לכן חזק על הדלת בזמן שאתן הייתן דופקות על הריצפה מרוב צחוק ומנסים להגיד בכובד ראש שתרגיעו כי מחר יש לנו עבודה. איזה מזל שהמשכתן לצחוק למרות שאנחנו התעצבנו, כי מה יש כאן כבר בכדור הארץ אם לא לצחוק.

כשהמלצר המתוק, גם בלונדיני צעיר ומלא אנרגיות שאל איך היה האוכל ענינו סבבה, אז הוא ניסה להוציא מאיתנו מדהים, תענוג או כל מיני כאלו צלילים של מתלהבים, אבל לצערו הוא לא הצליח כי אוכל זה אוכל לא משנה כמה יעבדו עליו ואנחנו שכחנו שיש כאלו שמתלהבים מהזוטות האלו.

כשחזרנו לחדר שאלתי את אבא אם השורצים היו חברים שלנו מפעם, מהגלגול הקודם היינו גם מצליחים ככה לצחוק, אז הוא ענה מה את חושבת? זה לא ברור לך שלא?

וניסיתי להבין למה, למה כל כך קשה למצוא את עצמנו בעולם הרגילים, ובניסיון להבין שחזרתי את נושאי השיחה שעסקו ללא הרף בילדים המתים שלנו, בעולם הבא, מה קורה שם, אם נפגשים או לא ותכלס לא היה שם כלום שאנחנו מצליחים לדבר עם החברים הרגילים מפעם. תמיד חוששים שזה יביך אותם, יקשה עליהם, יהיה להם מוזר מידי ובעיקר לא מובן.

לא כי הם לא קשובים ומתוקים ומנסים, הם משו משו, כי באמת אין שום יכולת להבין פיגוע טרגי כזה אם הוא לא מתקיים אצלך בתוך הבית.

אימון נשימה לא אימון נשימה נועמיק, כמו שעון שוויצרי, 3:45 לפנות בוקר, החנק מעיר ולופת אותי הלומת דופק, בתקווה שהיו אלו שנתיים של חלום בלהות והנה היקיצה ממנו, אבל לא וככה אני מתעוררת לעוד יום חדש הלומת האין אותך ומתחילה מן התתחלה לאמן את הנשימה.

מה אומרת ילדה, באיזשהו שלב הנשימה שלי תחזור לעבוד חלק או שקודם ניפגש?

בתמונה, ילדה שאהבה את החייים.

לפוסט בפייסבוק