סקרנות.

נועם שבת,

סקרנות.

ילדונת, חשוב לי לעדכן אותך שאם יש משהו שלא מת בי מאז שנעלמת, זו הסקרנות.

אני זוכרת אותך חוזרת מסמינרים בבית הספר או במכינה תופסת את הראש בשתי ידייך הקטקטיות ואומרת, תשמעי אמא – אנחנו חיים בבועה. בועה בועה. כל פעם אני לא מאמינה כמה אני לא מכירה את החברה הישראלית. "מה ספרי, ביקשתי", והיית ממשיכה ומתארת את הגוונים והמינים והסוגים והדעות והרעיונות והמחשבות בכל פעם שביקרת במקום אחר. כל ביקור כזה העמיק אצלך את הסקרנות הטבעית שלך לרדת לעומקם של דברים שעניינו אותך. לקרוא, לחקור, לשאול, להעמיק. הדברים לא עברו לידייך ובמה שהחלטת להעמיק חקור ירדת עד קוצו של יוד. היית חוזרת ואומרת, ואומרת וחוזרת לנו שאנחנו בכלל לא מבינים מה קורה פה במדינה. ראית דברים שטרם התחלתי להבין על החברה הישראלית ואת רק ילדונת בת 16.

השבוע אבא ואני הצטרפנו למסע של קבוצת הורים עצובים ומתים מגעגועים לחו"ל. יצאנו עם סערה גדולה בלב, בדיוק כמו הסערה הגדולה שהשתוללה בחוץ בתקווה שהסערה מעט תשקוט ותירגע אחרי כמה ימים של הפוגה. וכך היה.

הגענו לשדה התעופה נועמיק, ומבלי להכיר אף אחד ואחת פגשנו את כל הקשת שאת היית מדברת עליה כל כך הרבה בבית – קשת של אנשים לבושים שונה, בגילאים שונים, זוגות, בודדים, מערים, ישובים, קיבוצים, צפון, דרום, מזרח, מערב, סבים וסבתות, חמים וחמות, עם נכדים וכאלו שבלי. מחשבות שונות, אמונות שונות, תפיסות עולם שונות, מנהגים שונים מסורות שונות, אבל עם מחנה משותף אחד שצובע הכל – לכולנו נהרגו ילדים במלחמה, כל הילדים שלנו אהבו את הארץ הזו, כולם נלחמו עליה, בזכות הילדים והילדות, הפצועים והמשרתים, המדינה הזו ממשיכה להתקיים, כולנו יהודים ולכולנו כואב הלב בצורה שאינה ניתנת לתיאור.

יצאתי מהארץ בהבנה שאני בוררת חיים. לקח לי זמן ילדונת להבין שמאז שנעלמת אני בוררת חיים. אות אחת קטנה שהתחלפה והנה אני בוררת. החיים, שלא ממש שואלים אותי אם להתעורר או לא במצבי, מציבים בפני דרך לפיה אין בפני באמת ברירה אלא לברור איך יראו הימים שלי. ובממלכת הברירה, כל כך קיוויתי שבמסע הזה אצליח לישון ולהסדיר נשימה.

ילדה שלי, כבר במטוס, בזמן שחיפשתי אותך בין העננים, ניהיה תדר אנרגטי אחר ומייד הרגשנו שהאנשים המגוונים האלו מקסימים מקסימים שקשה לתאר. לא היה צריך יותר משלושים שניות לקלף את כל השונות, להסתכל בעיניים, לראות את תמונות הילדים המתים שלנו מהמיגוניות, מהטנקים, מהצוותים או הנמרים שמשקפים בדיוק אותנו – מגוונים, שונים, אוהבים, מחבקים ומבינים. בדיוק בדיוק מבינים מה זה האובדן הבלתי מובן הזה.

וכהמלבוש מתקלף, באורח פלא כל האימהות (לרוב זה אמהות) הפסיקו לבשל לתקופה מאוד ארוכה, באורח פלא הילדים החיים חזרו לנשום כשהאימהות חזרו לבשל (אמא חזרת הם אומרים לנו), באורח פלא כולנו חוזרים לנקודת המוות מידי יום, מספרים את הסיפור הטרגי בלופים, אולי יצוץ איזה משהו חדש שלא הכרנו, באורח פלא כולנו מתקשים לישון בדרך זו או אחרת, לכולם יש מחנק בגרון המלווה אותם מידי יום, באורח פלא לכולם השתבשו האמונות, התפיסות, מחפשים עוגנים, משנים את זוויות המבט על החיים. באורח פלא כולם מתמודדים עם מערכות יחסים משתנות, כאלו המוציאות ומכניסות אנשים לחיים, באורח פלא רבים עזבו עבודות או הפחיתו עבודות כי המשקל הזה כבד מידי, באורח פלא המון דברים כבר לא מעניינים ומדברים רק על מה שמתאפשר, בוררים. באורח פלא גיליתי שלהמון נולדו בעיות שיניים (בכל מצב יש את אלו שמרוויחים), באורח פלא הילדים המתים שלנו מניעים אותנו קדימה וכמעט כולנו ממשיכים את מה שהופסק באבחת סכין בדרך זו או אחרת.

באורח פלא כולנו אוחזים חזק בחיים. מבינים שאין ברירה וממשיכים. מבינים שצריך להעמיד בתים על הרגליים, מבינים שצריך להעמיד את עצמנו על הרגליים, מבינים שיש לנו אחריות על המשפחות שלנו, נעים כמטוטלת בין קצוות ההבנה, מחפשים דרכים, שואלים מה הלמה שלנו ומחפשים משמעות.

באורח פלא לכולנו יש ילדי פלא.

והסקרנות לא מתה ילדונת. את נכנסת בי השבוע כדיבוק והכפלתי אותה – ככה זה את ואני –

מדמיינת אותך מנהלת שיחות עם עיניים גדולות וסקרניות מנסה להבין מה באמת עובר עליהם, מנסה ללקט ולברור דברים שיכולים לעזור, אבל בפועל זו רק אני ששואלת ולומדת ומנסה להבין ולשמוע ולגעת ואת – בדמיוני. לפרקים זה נעים ואני שוכחת שאת אינך ולפרקים זה כמו שובר גלים – ברגע שמגיעה ההבנה שאת לא כאן.

לנו מתו ילדים, אבל סביבנו כולם רבים. שולפים חרבות, מחדדים אצבעות על מקלדות ורבים. שוכחים שרק לפני שנתיים, שלושה חודשים וחצי האדמה רעדה ונהרגו כאן יותר מידי מכדי לריב. ואם אנחנו העצובים מסתדרים, לא מסתדרים – אוהבים ומכבדים אז כל אחת יכולה ולכל אחד יש אחריות – להרגיע. ממש ממש להרגיע.

תודה ליד לבנים ול- FIDF Friends of the IDF (FIDF) על המסע הכל כך חשוב הזה. על נדיבות, קבלה, איפשור לברור בדיוק בדיוק מה מתאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע נתון.

בסוף השבוע, הים שקט, השמיים התבהרו, השמש נצנצה על המים.

זה אתם שהרגעתם ילדים שלנו?

לפוסט בפייסבוק