עסקה מלאת תקווה.

603 ימים של עסקה מוגמרת ואיומה.

מחכה לרגע שלאחרים תיהיה עסקה מלאת תקווה.

שומעת ילדה שלי? חשוב לי שתדעי, שבימים האחרונים אני מרחיקה אותך. כן כן, כמו ששמעת, מרחיקה אותך. כאבי הגוף והלילות ללא שינה מתישים כל כך, שאני פועלת להרחקתך. או יותר נכון כאבי הלב והבחילות כל כך סוחטים כך שאני מרחיקה אותך מהמחשבות. בכל פעם שאת באה לביקור במחשבות ילדה שלי, שזה סביב השעון, אני אומרת לך, לא לא עכשיו, מרגישה את הכאב שעומד למחוץ והודפת אותך. חייבת הפוגה מהכאב. חולשת הגוף מאוד מאוד מקשה על התפקוד לאורך זמן.

אספר לך בכנות גמורה ילדה שלי, שבהתחלה היה לי ברור שאם לא אעבור דרך הכאב, ממש ממש בתוך המנהרה החשוכה הזו, אתן לו מקום ואלמד למקם אותו בגוף אז לא אוכל לקום ולתפקד, אבל באיזשהו שלב בדרך, התבוננתי סביבי ואמרתי לעצמי לעשות ניסוי הפוך.

אני מכירה אנשים כאלו שיש להם מסלול אחר ממני ואולי המסלול הנוסף יאפשר מעט הקלה. מעבר למסלול הדחקה. נוסף להחלטה על הניסוי של מסלול ההדחקה, הצטרפת לשיחות ואמרת לי ממיש, "בשביל מה כל זה, ממילא את חיה, אז מה ייתן לך לסבול ככה? תחזרי ליהנות ממה שיש לעולם להציע לחשת לי באוזן".

במרחק של הניסוי ילדה שלי השליטה שלי כל כך מינורית על האירוע, שאני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה, המוח והגוף לא מסונכרנים. הראש אומר משהו אחד והגוף? יש לו דרכים משלו. הוא חי ובועט ועושה את שלו ממש לא בהלימה למחשבות המתוקות והחכמות שאני מספרת לו. תאמיני לי ילדה, לספר סיפורים למוח אני יודעת יופי יופי, אבל הם מזמן לא רלוונטים עוד. כנראה שאצטרך להפסיק את הניסויים האלו לעת עתה ופשוט לתת לרוחות.

שזה נועם שלי שווה בדיקה מחודשת לכל המומחים המבינים דבר או שניים, כי איכשהו אני לא מצליחה למקם את עצמי בין כל המומחים והתאוריות. לא- "הכל בראש", לא – "תבחרי את יכולה", לא- "מחשבה יוצרת מציאות", לא – "תתאמצי" ולא – "את חייבת אין לך ברירה". הניסוי נכשל.

מאז שנעלמת אני בלופים אינסופיים של יציאה מהגלים וכניסה מחודשת, עליה וירידה, נסיקה וצלילה ובחיי ילדה שלי אני לא יודעת לשים את האצבע מה מטביע אותי ומה מרים אותי. נדמה שזה קורה מעצמו, בדרכו. בלי מאמץ, בלי מתכון, בלי תכנון ובלי שליטה. זה פשוט קורה מעצמו. כמו רוח המנדנדת עץ הלוך ושוב ובסוף הוא נשאר עץ רק שעליו וענפיו נעים ונדים. ואת מכירה אותי, אני ממש מנסה להבין ולא מוצאת עדיין קצה חוט.

השבוע התחיל בהמון עשייה. המון. נוער מקסים, העמותה עושה צעדים יפים ומרגשים, ארגונים מתחילים להצטרף ותורמים, אנשים נושאים אותך בליבם בכל כך הרבה דרכים מרגשות, הודעות רבות של מילים מתוקות מניחים על ליבי ואני נראית סבבה. אפילו ממש טוב. (יש כאלו האומרים, למרות שבתוכי אני מרגישה שזקנתי ב -100 שנה) והנראית סבבה כל כך מתעתע – פנימה והחוצה. תחילה פנימה, כשאני מנסה להבין מה קורה איתי ואח"כ התעתוע זועק החוצה. מנהלת שיחות רגילות, נראית בעניינים, ממש מצליחה לחזור להיות הנחמדה מפעם מעת לעת, ומי שלצידי אין לו מושג מה מתחולל בתוכי וגם אין דרך להסביר זאת. פשוט אין.

ועם כל העשייה והתפקוד ה-לכאורה מרשים הגיע גל גדול שהשתלט בצורה חורכת, גל של שבועות ברקע.

תמיד אהבת חגים, כי חגים זה משפחה...ואת שבועות אהבת על סטרואידים. הגל הזה הביא איתו רצון להתאדות מהעולם בעוד האחים שלך לא מוותרים ואומרים שעל מסורת לא מדלגים. זה היה החג שלך וזהו. כולם באים. כשאני אומרת שלך – הוא היה שלך מא'-ת'. גם אם אני לקחתי פיקוד על התפריט היית משנה אותו כך שכל המאכלים שאת אוהבת ייכנסו אליו, לא נתת לי לערוך את השולחן כי היית צריכה שהכל יהיה פיין בדיוק לפי הסטייל שלך, הלבוש היה מוקפד וכרגיל היית יורדת במדרגות ועוצרת את הנשימה בשל יופייך המהפנט.

תראי ילדה שלי, נדמה לי שכבר אמרתי זאת, אבל אני לא חושבת עתיד. אותו אני ממש ממש חוסמת בכוח. הוא מפחיד אותי בדרך שאני לא יכולה להתחיל להתמודד איתו. בכלל נועמיק יש כל כך הרבה דברים שאני עדיין נמנעת מלהתמודד איתם. אספר לך בהזדמנות. חיה את הרגע ואת מה שהוא מביא איתו. לעיתים הוא מביא איתו דברים מרגשים ולעיתים איומים, אבל אין לי אלא לקבל אותו כמו שהוא.

גל השבועות הזה טרק אותי למציאות של 603 ימים בהם אין תקווה. אצלינו העסקה נחתמה הכי נורא; שזה אומר שבועות 2 בלעדייך מה ששם לי מול העניינים את ההבנה שבקרוב תיהיי 19+2 שזה אומר שחברים שלך חוגגים 21 שזה מה שאמור היה להיות לגבייך.

כך מצאתי את עצמי 5 שעות יושבת מול אתר הקניות מנסה להבין מה קונים ומנסה להבין אם ממשיכים להכין את המאכלים שכל כך אהבת או ממציאים חדשים, כדי להרחיק אותך ולייצר משהו חדש. 5 שעות. שום רשימה לא עזרה, הריכוז מזמן הלך לאיבוד, כל פריט שם מחץ עוד ועוד את הלב והפיוז תה פירק לגמרי. כשלחצתי על send, ידעתי ששכחתי מלא וברור לי שאצטרך השלמות כי ככה זה שאין ריכוז.

ומה שהוציא מהריכוז זה הזכרון בו היית עוברת במטבח ואומרת ממיש לא לשכוח פיוז תה, לא לשכוח וכל מה שנשאר עכשיו אלו שיחות שלך ושלי וזיכרונות שהולכים ונהיים מבלבלים.

ולצד כל המאכלים, היופי והבגדים הלבנים הייתי שואלת אותך, נועם קראת את מגילת רות? "כן אמא קראתי", היית עונה בחצי טון של כבר שאלת אותי שנה שעברה, והייתי אומרת לך שזה הסיפור הכי יפה שיש. יש בו מלא חסד, אהבה, נתינה ראיית האחר וקבלתו, במיוחד שהוא בשוליים וכנגד כל הסיכויים. "צודקת אמא", חצי צוחקת עלי ששוב שאלתי השנה על המגילה, וגם קצת לא האמנתי לך שקראת אז הייתי אומרת לך, נו, אם קראת אז תספרי לי....והיית מספרת בדקדקנות על נעמי ורות וערפה ובועז ובלב הייתי נהנית וגאה כל כך על הילדה הזו שלי וגם קצת ספקנית, וואלה לא חשבתי שאת ככה על הפרטים....

השנה עשיתי את הבדיקה הזו עם האחים שלך...ונועמיק, תשמעי שלושתם שורקים את הסיפור היפה הזה. ממש ריגשו אותי.

ומרוב שגל השבועות הזה קשה, החלטתי שאם כבר קשה אז אני מסתכלת בשבועות האחרון שלך, זוהרת וקורנת מתמיד ומעזה לפתוח משהו שכתבת לעצמך כמה חודשים לפני שטבחו בך. קראתי שוב ושוב ובעצם נועמיק כתבת לעצמך את תמצית מגילת רות. מורת דרך חברתית את ילדה שלי. לא חושבת שהבנת את זה, אבל אני מבינה את זה. לך רק היו כוונות טובות.

גל שבועות שמח לי,

ובתקווה שהיום ה 603 יחזיר אותם הביתה.

הפעם החלטתי לרצף את הפיד ביופי המהפנט שלך ובמגילת רות הפרטית שלך.

לפוסט בפייסבוק