פניה אחת לא נכונה.

נועם שבת

פניה אחת לא נכונה.

פניה אחת לא נכונה,

מחצו במחיצת מלקחיים לב דואב אחד.

ומאז...המילים לא הסתדרו,

ולא מצאו את דרכם לטקסט מובן,

כי המחשבות, אוי המחשבות,

כמו קרבות אימה בסרט מצויר.

וכך פגשתי אותם,

בלי שידעתי מי יושב בקהל,

רק שם כללי ככותר,

ורק בסוף גיליתי

שחלקם, היו שם,

ביום הארור ששינה את חיי.

ולפגוש פנים אל פנים

ולא דרך כתבה או סדרה,

זה כבר סיפור אחר

ללב דואב.

ואפילו שכבר נבנתה מיומנות ממש טובה,

לעמוד מול קהלים ולספר סיפורים,

מול הקהל הזה הזה, זה שבתמונה,

כנראה שהיתה זו פניה אחת יותר מידי,

ללב דואב.

ולקחתי אוויר,

וחיבקתי אותם,

והודתי להם,

על היום והליל,

כי הם זה אני ואני זה הם,

כלומר הצבא ואנחנו חד הם – כולנו יחד באותה הסירה,

סירה רעועה ודולפת,

אבל אותה סירה,

וביקשתי שאת האשמה יניחו לרגע בצד,

וגם את המבט המושפל,

וגם את הבושה,

כי כבר עייפתי מהמבטים האלו,

ששנתיים מסתכלים עלי ולא משנים דבר,

וירימו ראש,

ויזקפו גב,

ויתחילו לתקן.

לתקן!!

ולבנות מחדש.

מלפני שנתיים,

כי כל אחד בגזרתו,

לא צריך ועדת חקירה,

ולא להמתין למישהו שיגיד,

הוא רק צריך לפקוח עיניים,

להבין את גודל הבעיה,

הוא רק צריך להצטיין,

ולתקן,

בגזרתו הצרה,

ואותה אותה –

לתקן,

לא להירדם,

לפתוח כל מייל,

ולהצטיין.

ואהבתי אותם

וחמלתי על חלקם,

וכעסתי על חלקם,

ורשפתי על חלקם בלב,

ותפסתי את הראש,

ודפקתי אותו בקיר,

וזה לא עזר,

ולא יכולתי להכיל עוד את המורכבות,

וכבר פיתחתי מיומנות בלהכיל מורכבות,

אבל זו היתה אחת יותר מידי,

כי הם זה אנחנו ואנחנו זה הם,

והמורכבות נשארה חסרת מענה,

והמחשבות בראש בקרבות אימה,

ואינני מצליחה להניח את המילה בשום שורה סדורה.

ולמחרת ביטלתי כל פגישה,

כי הלב לא עמד עוד במה שנגלה,

וניסיתי להיזכר מה לימדתי את עצמי שעושים כשהלב מפרפר,

הרי מימלא מיון לא עוזר,

ובמצבי מצוקה, לא מצליחים להיזכר.

ואז קיבלתי הודעה,

אמא אני מבקש/ת שלפגישה:

"תיהיי חברותית,

בלי דמעות,

בלי שיחות על מוות,

כשאת פוגשת מישהו מהעוטף את לא מדברת איתו על זה,

ובכלל לא מזכירה את הנושא,

מתחברת עם כולם,

מתחבבת על כל אדם,

ונהנית".

ונדרשתי להעביר את הדם מהצד של הלב המת לצד של הלב החי.

לפוסט בפייסבוק