ריבית פלוס שכחתי.

נועם שבת,

ריבית פלוס שכחתי.

נועמיק שומעת? את זוכרת את ההיא שהסתכלה לי בעיניים כששאלתי מה עושים עם הילדים (האחים שלך) החיים? מה אני אמורה לראות אצלם? היא ענתה, לרוב אצל ילדים זה שוטף + שכחתי +פלוס ריבית פיגורים. בהתחלה הם יראו לך בסדר, בתפקוד, אחיזה, צמיחה ובהמשך את תביני איפה זה יפגוש אותם. לאט לאט.

אבל בזמן האחרון,

איך נאמר זאת נועמיק,

הצטברו עדויות,

סתם צוחקת.

מה עדויות, מה אני חוקרת?

בסה"כ שואלת, מה קורה בתוך הבתים...

הצטברו סיפורים,

על עוד ועוד אחים,

גם אחיות,

שקשה מאוד לראות עליהם,

עד בלתי אפשרי,

אבל בשקט בשקט

בתוך הבתים,

שם דורכים על שברי זכוכיות,

עולים וצפים,

תהומות של חתכים;

יש את זו שכותבת מכתבי תוכחה,

ואת זו שחטפה מחלה קשה,

את זאת שלא הולכת כבר שנה לבית הספר,

ואת זו שמצליחה להחזיק רק שעתיים -

כי אחרי אנגלית היא מתעייפת,

את זה שכועס נורא על ההורים שמנציחים ומנציחים, ובראייתו פחות רואים את הילדים החיים,

את זו שמקבלת עירויים כל שבוע,

יש את הילד שפיתח קוצים והומור שחור, כך שאף אחד לא יכול לגשת, לעזור לו להשתחרר קצת מהבור השחור,

את זה שהולך וחוזר מהמקרר לסלון ובחזרה – שוב ושוב ושוב,

ויש את הילד המתוק שסוף סוף העז, ומצא בעצמו כוחות ללכת לצופים,

אבל שם אמרו לו הילדים וגם המדריכים,

שיש לו פרצוף חמוץ,

ושיחזור רק כשיהיה שמח ועליז.

הם מצטערים אבל הם לא יכולים לעזור.

זה שלו ושיתאפס על עצמו.

ויש מונחים שלאט לאט לומדים לאורך הדרך על מה טראומה מייצרת.

איך היא עשויה לגרום לקיפאון, ממש ממש לא להצליח לדבר, לנעילת הלסתות, להימנעות, לבדידות איומה ולתחושת חידלון. טוב לשמוע ומאוד נעים לדעת – אם רק הייתם מגלים קודם מה קורה שדורכים על זכוכיות.

שומעת נועמיק מה ההורים מתארים?

לפנות בוקר, כשמתעוררים,

אחרי הסדרת הדופק,

(בכל זאת המציאות מעירה בבעטה),

אחרי מתיחת האיברים,

אחרי שהעמיסו את ההר על הגב לקראת עוד יום חדש,

הריבית בלא מעט בתים הפציעה – לא אצל כולם, לא בבאת אחת,

אבל היא נותנת אותותיה

ואז הם נדרשים להעמיס על ההר את הסלעים, להניח את הסלעים בשקים ולסחוב גם, כי עוד לא נפתח בית הספר של איך להיות הורים מיטיבים לאחים שכולים.

ההורים, רק רוצים לקחת מהם את הכאב,

ללכת בשבילם את השביל,

שמעכשיו יהיה להם קל ומגניב,

שהכל יעבור להם חלק,

שחלומותיהם יתגשמו,

שרצונותיהם יתממשו,

אבל לא לא לא, הדרך הזו היא שלהם,

את זה הם מבינים ויודעים.

וככה מצטברת גולה גדולה גדולה בגרון ופחד כמו של המתקן ההוא מהלונה-פארק,

לא הלונה-פארק של ישראל, מהלונה-אפרק של העולם,

ומתקשים להבדיל מה שייך למה –

מה שייך סתם לחיים,

ומה שייך לחיים ולמתים.

ועייפים, אוף כל כך עייפים,

וחלשים, אוף כל כך חלשים,

למי יש כוח שוב לדבר עם כל הגורמים – שבית הספר ידע, שהחברים ייתנו כתף.

ממיש שומעת?

כן נועמיק.

פיגומים. החברה צריכה לבנות לכם פיגומים. כאלו שיהיו לעזר, לזה, החברה נדרשת.

וממיש שומעת?

את זוכרת שהם חזקים ויצמחו, ויתחסנו והם יהלומים זוהרים?

כן נועמיק, את זה אני יודעת, אבל עכשיו לומדים לשחות באוקיינוס הכאב והגעגוע, לפרום חוטים ולהבין מה שייך למה ומה יזכיר להם שהם יהלומים.

וממיש שומעת?....

נועמיק שומעת?

כן ממיש,

התעייפתי ממש, זה כבר לפעם אחרת.

ריבית + שוטף + שכחתי.

לפוסט בפייסבוק