רסיסים של הבנה.

נועם שבת.

רסיסים של הבנה.

ילדה שלי, במסגרת המסע החדש,

עליתי השבוע לירושלים להיפגש עם הפדרציה. פדרציה זו לא מילה שדיברנו עליה מעולם, לא חושבת שהכרת אותה, גם לא בטוחה שהכרת את המילה פילנתרופיה.

הפילנתרופיה ילדונת, מתחילה לשנות פניה. לפחות מתחילה להבין שלא ניתן להמשיך כפי שהיה, אלא לשנות ולהשתנות בהתאם למציאות החדשה. אנחנו פה להזכיר לה, שהמציאות לקחה פניה חדה.

על כל פנים ילדונת, כדי לגייס כספים לטובת המרכז לשירות ציבורי לאורך הטוב, זה שבאמצעותו נפיץ את הזרעים שלך, זה שאולי יום אחד יניב פה את מה שכל כך נחוץ במקום הזה, אני נפגשת עם כל מיני, שכן איני יכולה לעשות דבר אחר מלבד לנסות ולהמשיך את מה שחלמת עליו ולא התחלת.

מפה לשם הגענו 3 הורים שיצרו מיזמים חברתיים ולאומיים לדבר עם הפדרציה.

דיברנו איתם, התרגשנו איתם, ניסינו לשכנע אותם לתמוך בנו והרגשנו את החיבוק שלהם. תכלס מי יכול לעמוד מולנו כשהוא רואה תמונות של 3 ילדים מרטיטים שהפכו למלאכים.

אבל היה רגע בזמן שההיא שאלה – רגע שלושתכם הפסקתם לעבוד? אנחנו עובדים, בהתנדבות, אצל הילדים המתים שלנו. היא התכווצה בכיסא ותפסה את ראשה בצורה וירטואלית,

ולרגע היו שם,

רסיסים של הבנה,

מה עושה שבר כזה למשפחה.

***

השבוע כאבי הלב חצו את הרף,

חצו כל כך, שהרכב נסע מעצמו לרופא התורן. זה הכניס את הגוף למעין מכשיר עגול ומפונפן,

הכי הכי משכולל,

ושם בתוכו,

על אף מאבק עיקש להתאפק,

זלגו הדמעות מעצמן.

המחשבות הלא נשלטות

חזרו כדרכן,

לאותו רגע ארור בזמן.

הטכנאי היה עדין ורגיש,

ושאל אם הלחיץ מידי,

התקשה להבין מה הוא עשה,

ואמרתי לו שהוא לא קשור לדמעות בשום צורה,

זה שלי ורק שלי,

ונותר שם שקט,

ועצבות,

ואולי אולי ברגע של שקט,

היו רסיסים של הבנה.

המכשיר לא מצא דבר,

העורקים פתוחים להפליא,

הלב תקין לחלוטין רפואית,

הרופאה הסתכלה ולא ידעה להסביר,

ונדמה שהיו שם רסיסים של הבנה,

וגם תסכול נורא,

שאין לה דרך להושיט יד בעת צרה,

אלא חוסר אונים והרבה אהבה

וחברתי הרופאה הנפלאה אמרה,

אדוה – מה שיש לך, אין לו פרוטוקול רפואי.

**

משם נסעתי למפגש עם צעירים,

היה דיאלוג והיה נעים,

הפעם חסכתי את הסרטון בו בוכים,

ונשארתי לשוחח עם הצעירים.

בסוף, בתור המתוק לחיבוקים,

נשארה בחורה אחרונה חביבה,

וסיפרה שהיא בת 21,

החלה מייד ללמוד,

לא חיכתה ולא טיילה,

הלימודים באוניברסיטה בערו בה בנשמה,

וכששמעה עלייך אמרה,

"עכשיו הבנתי,

למה בער לי ללמוד,

נועם מזכירה לי אותי,

ילדה קטנה, חלומות גדולים,

וגם אני כמוה מאמינה,

"שגם אני האזרחית הקטנה יכולה לעשות שינוי גדול".

עשית לי סדר היא אמרה,

ומכאן אני אחיה לאורה".

רסיסים של הבנה.

ונזכרתי במשפט שנרשם בליבי על ידי מישהי חכמה, אבל לא הבנתי דבר ממנו בהתחלה:

"נאמנות איננה נמדדת בלמות עם המת או להיקבר איתו נפשית, נאמנות היא להצליח ליצור גשר מהאדם אליו אני קשורה,

לאור שבו, לאור של עכשיו ולאור של אח"כ,

להתעקש להחזיק את כל הטוב שבו ואת המואר שבו, לקחת את האור שלו איתי לאור שאני אצור.

זאת נאמנות".

ולקח זמן, אבל רסיסי ההבנה נוחתים אט אט שזו המשימה, ליצור את הגשר – מכאב למשמעות.

יא ראבי איזו משימה.

כמו הרסיסים האיומים,

הרסיסים הדוקרים והבלתי אפשריים להבנה,

שאת לא כאן.

**

השבוע לראשונה האחיות שלך קנו פרמז'ן.

114 שבתות מאז שלא נכנס הביתה פרמז'ן.

רסיסים של הבנה.

לפוסט בפייסבוק