שבוע צבוע.

נועם שבת.

שבוע צבוע.

השבוע יוביק ביקשה שאמדוד לה גובה נועמצו'ק. היא עקפה אותך בס"מ. רשמתי זאת על הקיר הקבוע בידיים רועדות ולחיים רטובות.

את אחיך בכלל לא תכירי, הוא הגיע לך לכתפיים כשעזבת, עכשיו הוא היה מחבק אותך מלמעלה. הילד הזה שלא מרשה לי לקרוא לו בשם שאת קראת לו ושמחצת לו את הלחיים מרוב אהבה עבר אותך מזמן.

יובי נתבקשה באיזו תוכנית כזו לאחים כמוה שמנסה ללמד אחים קטנים מידי איך להחזיק זיכרון מהאחים המתים שלהם, לספר למה היא הכי מתגעגעת? והיא ענתה לזה שהגשת לה צהריים אחרי בית ספר; לשניצלים שלך שהיו פי מאה יותר טעימים משלי, לפתיתים ובכלל לכל מה שבישלת ואפית.

אחכ היא קיבלה עוד רשימת שאלות והילדה המותק מותק הזו שמתעקשת על חיים שמחים ומתעקשת לא לדבר עלייך כמעט כדי לפתח זהות משלה שרקה החוצה רצף זכרונות אחרי שנתיים של שתיקה.

במה היה לה קשה איתך נשאלה? לא היה לי קשה איתה, היא תמיד דאגה לי ופינקה אותי. הייתי אחותה הקטנה. מעולם לא רבתי איתה היא רק דאגה לי...גם אם תשאלי אותי מאה פעם התשובה תיהיה אותה תשובה.

מה הכי אפיין אותה יוביק היה רשום בפתק? נדיבה. היא היתה נדיבה כזו. תמיד דאגה לי. קנתה לי, לקחה אותי, חיבקה אותי.

מה אהבתן לשחק יחד? ג'ונגל ספיד. היא לא נתנה לי לנצח..זה קרה לעיתים רחוקות שהצלחתי לנצח אותה.

כדי לאפשר ליוביק סוף סוף לדבר החזקתי חזק את הגוש המתפרץ. כבר יודעת שברגע שהדמעות נוזלות היא מייד מפסיקה. וככה אני עם עיסת ג'לי מוחזקת מהגרון מעלה מחכה לרגע שניפרד ואוכל לשחרר אותה חופשי בלי שאפריע לאף אחד בזכרונותיו ואמשיך לשחזר בלופים את ארוחות הצהריים שהיית מגישה לה אחרי בית ספר, וכמה כואב לי שהיא החמיצה את החיים איתך.

היא גם הוסיפה שהיא רוצה כבר להיות דודה ואמרה שאת בטח היית מתחתנת מוקדם ועכשיו צריך לחכות מלא שנים.

וכיון שמימלא אחרי שיעור זיכרונות לאחים קטנים מידי, בלתי אפשרי לחזור למה שתוכננן קודם, ניצלתי את הזמן להיכנס לכספת. אחרי חודש בקשות שאעביר סרטון שלך למישהו, הבנתי שממילא אין אותי והעזתי להיכנס לכספת. הכספת היא הנייד שלך...זה עם מאות ואולי אלפי תמונות וסרטונים.

אינני יודעת ילדה אם אני לא נכנסת לשם מרוב כאב או מרוב פחד. לראות, לחייך, להתרגש, להתגעגע מהמתיקות ואז לא להאמין - מן תנועה כזו של מעבר מחיוך ענק על איזו שובבה ומתוקה ואוהבת חיים שאת לגרגר השניה הבא אחריו בו המוח מבין מה הוא רואה ובום.

המוח בלי התמונות מחזיק אותך בצורה מסוימת ואז מגיע סרטון צבעוני בוהק ומלא חיים ומתקשה להבין את הפער הזה בין הזכרון היומיומי לבין זה הניבט אליו מהכספת שלך.

אני זוכרת כל יום שאהבת את החיים בעוצמה. בכל מקום בו אני נמצאת אני מדמיינת את האנרגיה המתפרצת שלך, בכל מקום אני זוכרת אותך מתהלכת עם אוזניות שומעת את כל קשת הסגנונות האפשריים. פלייליסט לכל מטרה, אבל לא זכרתי ככה את כמות האנרגיה המתפרצת. בצבעוניות בוהקת כמו זו הנזרקה אלי מהסרטון.

מנסה לדמיין זכרון של אלו שאיבדו לפני עידן הסרטונים וההודעות הקוליות.

אגב, יוביק במודע או שלא בנתה לה פלייליסט שירים שאת אהבת וגם היא כמוך שומעת במקלחת וברכב.

מה אני אמורה לעשות ילדה בכל פעם שהיא שמה אדל או עדן בן זקן?

מה זה משנה מה היה השבוע

הוא נצבע רק בזה.

לפוסט בפייסבוק