תחתית.

נועם שבת.

תחתית.

את יודעת ילדה שלי, יש רגעים שהכאב כל כך עמוק וקשה, בהם אני חושבת שהגעתי לתחתית וחושבת בתמימות שלא יכולה להיות תחתית נמוכה ממנה יותר, הגם שאני יודעת שתמיד שיש תחתית לתחתית ואני כל הזמן מחזיקה בראש שתמיד יכול להיות יותר גרוע. כלומר, להניח באותו המשפט הגעתי להכי גרוע שיש וגם לדעת שיש עוד יותר גרוע נדמה שזה תמצית חיינו – כלומר ההכרח המתבקש להחזיק את כל המורכבות הזו על הכתפיים ועל הלב שלנו.

לדעת גם לחיות וגם למות, גם לחפש אור וגם לחיות באפלה, גם להיות בעצב עמוק וגעגוע צורב וגם להתעקש על השמחה, גם לסבול וגם להנות. ואולי ההשלמה הכי קשה היא להבין שבעולם הזה יש אין סוף סבל והמסע, האתגר והכיוון הוא לנסות להפחית אותו.

זה כל הסיפור.

להפחית את הסבל.

3 מילים,

עולם שלם.

להבין מהמקום המפואר ממנו הגעתי, חיים מלאי אהבה ומשמעות שהחיים מלאים בסבל, באי-נחת ובחוסר יציבות נדמה שזה מסע שלם ללכת בו. מסע מעייף, מפרך, מכאיב ומייסר. ולמדתי בדרך הקשה ילדה שלי, שהסבל נובע מההיקשרות שלנו — מהרצון, מהתשוקה, מההשתוקקות לדברים להיות אחרת ממה שהם. כי כל מה שאנחנו נאחזים בו לבסוף נעלם, והדרך להשתחרר מהסבל, היא לפסיק להיאחז ולשחרר את התשוקות וההשתוקקויות שלנו. אממ, אופס, בעיה.

איך עושים זאת אם כל מה שאני משתוקקת לו זה לפגוש ולא לעזוב לעולם? זה לחבק ולמחוץ אותך חזרה אל חיקי ולא להרפות?

והגם שהראש מבין שההיאחזות מגבירה את הסבל הגוף אומר את דברו ולא מוכן להרפות ולו לרגע קט.

למה סיפרתי לך נועמיק שחשבתי שהגעתי לתחתית? כי בחודש הזה שהיו בו חגים שאיבדו מטעמם, אזכרה לאומית, החזרת חטופים חיים, החזרת חטופים מתים ואזכרה פרטית התווספו לקומות הכאב הרגילות והיומיומיות זרות וחוסר שייכות.

את בטח זוכרת את השיחות שהיו לנו על שייכות – הייתי מספרת לך ששייכות זה החמצן של הנפש. וכשזרות וחוסר שייכות מתגנבות לנפש, החמצן הולך וניהיה דל.

התפלפלנו על זה לא מעט, במיוחד כשהיית מספרת לי על ילד או ילדה שמתקשים להשתלב בקבוצה. ותמיד החזרת לי שאת חייבת ללמוד את זה יותר לעומק.

בחודש הזה, שתודה לאל חלף, הרגשתי כך כלפי העם שלי. זרות וחוסר שייכות. הראש כל כך שמח על החזרת החטופים וסיום המלחמה, אבל הלב לא הצליח לרקוד ולא הצליח למלא את הפקודות שהמוח שלח לו ושאלתי את עצמי אם יום אחד אוכל להרגיש שוב חלק מהעם השמח, להרגיש ממש מהלב ולא רק מהראש. ביום ההוא הרגשתי לא שייכת יותר, לכלום.

אבל תראי פלא, אחרי חודש פירורים, הגוף ניתק מגע והבין שדי לו הכאב, שכן גם ענן מוריד הגשם הגשום ביותר מפסיק לפרקים, יש גבול לכל תעלול ורגע אחרי האזכרה המאוד מאוד מחבקת שהיתה, אזכרה שהחזירה את תחושת השייכות ועמעמה את הזרות ועזרה לבדידות (הרגשת? הרגשת כמה אנשים באו לחבק אותך ילדה? לחבק ומכל הלב. בעצם אין אצלכם רגשות, נכון? מה יש אצלכם?) הגוף עבר למוד של טייס אוטמטי .שם טיסה לניו-זילנד והחליט לטוס. בטייס אוטומטי הלב פחות כואב, החמצן יותר זורם ואפשר לעבוד, לתפקד, לפעול בעולם, לישון.

ובחלקיק שניה אחד מבור תחתית אפל, רגע אחד ממש אחרי האזכרה, הגוף יודע לעשות את המעבר ולקום. לקום, לחפש מקומות מיטיבים, לפעול, לנוע ולנתק מגע 3 ימים בהם גם את ילדה שלי נתת לי שחרור שאוכל להחזיר כוחות.

וכמו מטה קסמים, ביום הרביעי התחלת לשלוח לי ד"שים. ד"שים מתוקים ורכים, צירופי מקרים בלתי אפשריים, כאלו שבחוויה את אומרת לנו, אני תמיד אתכם, תמיד וחוץ מלחשוב שאת מנצחת על התזמורת ממקומך החדש, אין לי אפשרות לחשוב על משהו נוסף כי הכל יותר מידי מוזר ולא סביר ללא הפרשנות הזו.

איזה אור הדקלת בלבבותיהם של אנשים השבוע שדרכם שלחת לנו חיבוק גדול ועוטף.

ילדה קסם, תמיד היית.

לפוסט בפייסבוק