תני לי איזה פייט.

נועם שבת.

תני לי איזה פייט.

חייבת איזו מריבה טובה איתך.

נועמצ'וק, באחת מהשיחות עם מי מאחייך הם אמרו..אמא, אל תהפכי אותה לקדושה או למלאך, את זוכרת שגם רבתן מידי פעם כמו שבני אדם מתווכחים?. מה זוכרת? עניתי, הכי זוכרת, תביאו לי רק עוד איזה ויכוח, או מריבה איתה, הן סימן לחיים.

**

ילדה שלי, בכל תחילתה של הרצאה, כשהתמונה שלך מוקרנת והקהל מתחיל להתיישב, אני מסתכלת אלייך ועלייך, מנסה להרגיש ולהבין אם הגעת איתי לחדר או שהפעם יש לך עיסוקים משלך ואת מוותרת על ההרצאה. כשכולם מתיישבים אני צוללת אל רצף דיבור וסיפורים מיני סיפורים...וככה בלי

בכלל להרגיש עוברת שעה. אח"כ אנחנו מנהלים שיחה ערה, מעניינת ומסקרנת בו נשאלות שאלות מהלב ואני עונה תשובות מהלב...ובסוף בסוף מגיע הדבש.

הדבש הוא התור לחיבוקים.

אם יש בי כוחות ואני לא בורחת, יש תור ארוך של אלו שרוצים לחבק, לעודד, להגיד מילה, להגיד מה דיבר אליהם במיוחד, לספר סיפור על עצמם. לרוב זה ממש מתוק. זה נותן אוויר לכמה זמן עד ההתפרקות בבית. ואוויר לכמה זמן במצבי זה המון.

ויש את הדבש הניגר, של אלו ששולחים הודעות אחרי...אלו שכל כך הדהדת בהם והלכת איתם כמה ימים אחרי בלב ובכיסים שלא ויתרו, פנו למארגנת, ביקשו נייד ושולחים הודעות.

השבוע היתה זו הודעה מתוקה מיובל. במפגש סיפרתי שאת ואני היינו כמו ספגטי. כל כך קרובות שהכרתי אותך ממש לעומק. הכרתי את מנגנוני ההפעלה שלך, את ה- DNA שלך, את המחשבות והרגשות שלך. במפגש סיפרתי שעד כה לא באמת גיליתי עולם חדש של סיפורים אחרי מותך אלא בעיקר השלמת צדדים. את הסיפור לרוב הכרתי מהצד שלך ואת ההשלמה מהצד שלהם החברים שלך עושים לי.

הוא אמר שזה כל כך היכה בו שהוא לא יודע איך מקיימים יחסים כאלו קרובים ושזה מאוד ריגש אותו. מצידי עניתי שאין לי באמת משהו חכם להגיד כי איתך זה היה פשוט. את דיברת ללא הרף ואני הקשבתי. לא התאמצתי באמת להכיר אותך...פשוט אפשרתי לך להיות מי ומה שאת בעולם ואת התמסרת לזה. אהבתי אותך אהבת נצח כמו שהורים אוהבים ילדים.

כדי לא להוציא אותו בידיים ריקות ומתסכלות, אמרתי לו שהתמה שהובילה אותי כל חיי היא ש-הכל ביחסים. זה חשוב מהכל. זאת אומרת שגם כשרבים, מתווכחים, מתפוצצים, מתדיינים, חושבים אחרת בסוף היום משלימים. מקסימום יום למחרת כי מי יודע מה יקרה מחר בבוקר? אבל, לא מוותרים על וויכוחים כי בלי זה אין חיים.

תראי נועמצ'וק, אני מתגעגעת שאין מילה לתאר עד כמה לוויכוחים איתך. ללשון המושחזת, לחשיבה העצמאית שלך, הדעתנית, מתגעגעת שתתפני לי פייט, שתאתגרי אותי, שתביאי אותי לקצה, שהבית יירעש קצת מחוסר הסכמות. מדמיינת שאם היית, היית משתגעת ממה שקורה במדינה ובעיקר לא היית מאמינה שהמובן מאליו עוד לא קרה..שאנשים נחטפו ממדינתם עוד לא חזרו. היית מתהלכת בבית ויוצאת מדעתך ממה שקורה כאן.

בעצם..אני מתגעגעת להרגיש עוד משהו מלבד עצב, צער וגעגוע עמוק. מתגעגעת גם להרגיש חיים.

כי תשמעי, מאז שנעלמת העלמות אכזרית כל כך, המוניטור מת. הבית שקט, לא מתווכחים בו (כמעט), לא רבים בו איתי (כמעט)..(מזל שהאחים שלך לא ויתרו עדיין על לריב אחד עם השניה כמו שאחים בריאים רבים), ומנעד הרגשות הנורמלי שחשים חבורה שחיה יחד תחת קורת גג אחת לא מתקיימת.

מוניטור מת.

לא כועסת, לא מתעצבנת, לא מתווכחת, לא מופעלת, לא עולה יורדת, לא מוטרדת מחיי יום פשוטים, לא נכנסת לוויכוחים. שטה שטה במחשבות של שתיים.

מת.

יש ה-יגידו פרופורציות...אני אומרת שזה חרט את הגוף, זה הרבה מעבר למילה המכובסת הזו שכן מנעד הרגשות לא מתקיים.

תני לי איזה פייט טוב שארגיש חיה. שלא אמשיך להתהלך ככה בעולם תפל, חסר טעם. זרקי מהשמיים איזה חיים, איזה מנעד, איזה גירוי, איזה נוף שאתלהב ממנו, איזו שמחה שמגיעה ממעמקי, איזה עניין חדש שמרגש.

מוניטור מת.

חוזרת ליובל...תשמע יובל, מה שכן...כשרבנו או התווכחנו, השלמנו באותו יום, כי מי יודע מה יקרה מחר בבוקר?.

והאמת יובל, זה בכלל לא שינה מי צדקה, כמעט תמיד שלחתי לה הודעה מתוקה מתוקה עם התנצלות, בכוונת מכוון. גם הוויכוחים לעיתים היו בכוונת מכוונת, אחרת איך הילדה תלמד אין עושים זאת? לרגע לא שכחתי שאני האמא, היא הבת ואני צריכה להוות לה דוגמא של איך רבים ואיך משלימים. בלי כל אלו אין חיים. מוניטור מת.

התזה הזאת שלי הוכיחה את עצמה כי נועם שלי, אהבת חיי הנצחית, למדה.

כל השאר קשקוש..הכל ביחסים.

כל כך מתגעגעת לוויכוחים טובים איתך ילדה שלי. הן סימן לאהבה, לאכפתיות, לדאגה, לחיים. הן נעלמו.

המוניטור מת.

תני לי איזה פייט טוב ילדה שלי.

אני בלופים לא נגמרים עם עצמי.

כל כך חבל.

לפוסט בפייסבוק