תצפיתנית.

בכלל לא רצית להיות תצפיתנית. אינספור שיחות עם מיטב כדי לנסות ולשנות את המסלול והם מצידם – כלום. תצפיתנית. מיתוג גרוע, שם ממש רע – תפקיד קשה ושוחק, "רמה לא משהו", תנאים איומים ומי בכלל הולכת לתפקיד הזה. היחידה שאמרה לך אחרת היתה בת הדודה שלך שהסבירה לך שזה אחד התפקידים החשובים, המשמעותיים והמאתגרים שיש. תניחי את המיתוג הגרוע בצד היא הציעה.

על כל פנים זה לא שכנע אותך ואת כמו את ידעת להיות בנוכחות מלאה בכל דבר שעשית ונדמה שמחצית מהרחוב שמע אותך בוכה וכועסת שזה השיבוץ הסופי שקיבלת. אני כמו אני הרגשתי אותך בכל נים ונים שבי והייתי עצובה עבורך וניסיתי לקחת ממך את עצבותך בידיעה שזו מחשבה מטופשת ובלתי אפשרית וניסיתי לנרמל אותך ולתקף אותך ולהחזיר לך את הכוחות, אבל דבר לא עזר ועד שלא סיימת לבכות ולכעוס לא הנחת לזה.

למחרת התעוררת מחויכת וגאה. ממש. אני עוד מותשת מיום האתמול ואת כבר מחויכת. תסבירי ביקשתי, רק אתמול לא הפסקת לבכות, ענית – יאאלה אמא, זה מה שנתנו, בכל הכוח. אהיה הכי טובה במה שאעשה, אשרת את המדינה ונהפוך את הלימון ללימונדה. אף פעם לא עמדתי בקצב שלך. תמיד הקדמת אותי ביכולת שלך לעבור ממצב למצב.

יומיים לתוך הטירונות, בזמן שאני עוד מחכה בקוצר רוח לשעת הט"ש באמצע הלילה לדבר איתך את כבר סיפרת שמדהים לך – שהסגל מתוק ומקסים להפליא ושהחברות לחדר מדהימות. מורעלת ברגע. מוזר, אני זוכרת את עצמי בוכה לתוך הכרית בטירונות כי התחלות תמיד קשות לי ואת מייד קפצת למים. הסברת לי בגאווה שזה בזכות המכינה שנתנה לך המון וככה את יכולה לעזור לבנות אחרות שיותר קשה להן. כמובן שלא הכל הלך חלק ולפעמים מסובך והיו מורדות ועליות, אבל הסיפור הרחב היה טוב, טוב מאוד – במיוחד התמלאת גאווה, עניין, משמעות ואחריות. וכשאת מלאת גאווה ועניין, אני איתך כל הדרך.

באחד הימים כתבת לי על הסימולציות שעשו לכן בקורס. 10 מחבלים שחודרים לשטח ישראל. כתבת לי שלא תוכלי לשאת על מצפונך אם חלילה אדם אחד ייפגע אם לא תיהיי מספיק ערנית או מקצוענית...ואת כמו את, הקלקת למעלה ולא הרפית עד שידעת פיקס את החומר שחלילה לא יקרה דבר. אם רק אם, מישהו פה היה לוקח אחריות כמו שנערות בנות 19-20 לקחו...עזבי ילדה, לא ניכנס לזה כאן.

לא הספקת ילדה שלי להיות תצפיתנית. לא את ולא לירי ונעמה. הגעתן למוצב נחל עוז ויומיים אח"כ נרצחת באכזריות. הן הספיקו להיות שבויות. זה היה השירות הצבאי שלהן. מדינה סטנדרטית בסך הכל.

בשנתיים האלו אני מנסה להבין מה זה התפקיד הזה של להיות תצפיתנית, זה שיש לו שם רע, התפקיד שלא מהללים אותו וכמעט אף אחת לא רוצה בו, אך בפועל הוא אחד החשובים, המשמעותיים והקשים שיש.

באחת מהשבתות, מצאתי מכתב מרגש ומרטיט שהונח על הקבר מעת תצפיתנית שכתבה לנו בפרטי פרטים מה זה התפקיד הזה, הסבירה את מהותו. כנראה קוסמית הרגישה אותי כי עד היום אינני יודעת מי היא. המכתב היה בעילום שם עם לב ענק בסופו.

ובכדי להעמיק את ההבנה, אתמול הוזמנו לצפות במשל החמ"ל במוזאון תל אביב.

טליה לביא ומיכל ראשי המוכשרות יצרו את משל החמ"ל שעוסק בסוגיות של אחריות ואשמה, גורל ומקריות, אמפתיה וחברות על סף תהום. זוג היוצרות הנפלאות האלו, הבינו מאוד מוקדם לתוך שנת 2023 שיש כאן סיפור רע ואחר ומתוך תחושת שליחות עמוקה יצאו לפגוש את משפחות התצפיתניות, תצפיתניות עבר ואת תצפיתניות גזרת עזה של השבעה באוקטובר וייצרו מצב וידאו שכולל עשר עדויות מהשנים 2016-2024.

מתוך סף התהום שאנחנו נמצאים הלכנו לצפות בעדויות המלמדות על התפקיד, על מה זה באמת לחוות להיות בחמ"ל במוצב קדמי, ומה זה בכלל חמ"ל.

היה בוקר מטלטל. מטלטל. הוא הוצג בתבונה ורגישות אינסופית במוזאון תל אביב לאומנות. המוזאון המיוחד הזה לקח על עצמו תפקיד חברתי מובהק מאז השבעה באוקטובר ועושה המון פעילויות לטובת קידום החוסן במדינת ישראל. לא סתם הוא בחר שהתערוכה הזו תיהיה אצלו.

מנהלת המוזאון, האוצרת הראשית ושירה אפל המופלאה, אחות לטרגדיה שלנו, שאיבדה את יפתח יעבץ ילד הפלא שלה וקצין האגם של מגלן ממש כמה מאות מטרים מהמוצב בכניסה לנחל עוז – ארגו ורקמו תערוכה מטלטלת, מרטיטה וחשובה שהמילה חשובה מצמצמת אותה כל כך.

התערוכה פתוחה חודשים קדימה והיא חובה חובה חובה לכולנו, באמת לכולנו והיא חובת צפייה לכל מי שמסיים או מסיימת קורס קצינים ומתחיל לפקד על חיילים וחיילות. אולי מהדור הצעיר יבוא השינוי.

מה שבטוח, שאם היית רואה את הסרט, היית אומרת שהיצירה האומנותית יוצאת דופן ויש בה גאונות, היית נפעמת מהדור הזה שלך, מהחברות המדהימות ומתמלאת גאווה, והיית תופסת את הראש מרוב בושה, כעס וזעם עמוק על כל מי שפשע לתפקידו. כל כך הרבה פשעו לתפקידם.

מה שבטוח ילדה שלי שאנחנו על סף תהום מידי יום. ומידי לילה נשאלת השאלה איך עוברים את היום הבא, ומידי יום עוברים את היום כי עוברים אותו ומתאמצים אליו ולוקחים הרבה אוויר וחיים בו ונשברים בו ושמחים בו על היש ומתים מחדש על האין אותך.

ואת המיתוג לתפקיד החשוב הזה מזמן היה צריך להפוך, כי נשבעת נועמיק מה שהבנות האלו עושות הוא יחידות מיוחדות על סטרואידים רק בלי ההילה. וגם את זה צריך לשנות פה, כי אתן הגשתן לנו את המדינה על מגש והתצפי שומרות עלינו יומם וליל.

מכן בנות מלאכיות אינסוף סליחות יומם וליל, ולהן אין סוף תודות.

תודה לכן תצפיתניות אהובות ששומרות על הגבולות יומם וליל- אתן היחידות מיוחדות על סטרואידים.

לפוסט בפייסבוק